חולצה שחורה

אלבום חדש לסול אינויקטוס / טוני ווייקפורד.

אספר לך סיפור על אמא שהלכה ולא חזרה.
הסתכל בתצלום בחדר השינה.
ראה כמה היא יפה.
קובי, היא אהבה אותך מאוד. אותי – הרבה פחות. אבל פוליטיקה – זו אהבתה האמיתית. היא נחשבה לאישה הכי יפה בחבורת החולצות השחורות באיטליה, שנים לפני מלחמת העולם השנייה. מוסוליני שלח בה עיניים. ושליחים עם הצעות לצרף אותה לפילגשים שלו. אבל רק אני הייתי הגבר שלה. היא לימדה אותי להרוג יונים בחניקה, לאכול אותן לא מבושלות בידיים ערומות.

סקס היא התחילה בגיל 12, ומאז בחרה עם מי תזדיין. היא תמיד יזמה. "אנשים ראויים בוחרים את גורלם" – אמרה. פעם אחרונה שראו אותה זה היה בנמל חיפה, על שפת הים. מקיאה על הגלים. נכנסת פנימה. מניפה אגרוף. אני חושב שהאנשים שנשארו בחיים לא שווים את טביעת כף רגלה. בעצם, היא לא הקיאה על הגלים. היא הקיאה את הגלים. אנשים כמותה יוצרים את הסערות, התהומות, הסירנות, הכרישים, דגי הזהב, דולפינים שהפכו לחירשים מרוב טיפשותם של בני אדם. אנשים כמותה הם שהטביעו / מטביעים ספינות נושאות מטילי זהב. לפעמים בחלומות אני רואה את מטילי הזהב נושאים ידיים לשמיים, ידיים שהופכות לקרני השמש. קובי, אני מבין את מרד הנעורים שלך: להיות הפוך ממני ומאמך

אני מבין את סוג המוזיקה שאתה אוהב, את כתיבתך:

להבליט בכל יצירה שאתה כותב, או שעליה אתה כותב, את ההבדל בין ללטף ילד שהולדת או שתוליד, ובין ללטף מישהו שהרגת. או שתהרוג.
–

הנער מצ'לסי

24 שנים למות ניקו

יונתן הקטן רץ בלילה אל הגן. מאחורי העץ בין השיחים ילדים – אפרוחים חיפש. הנה אחד: אוי ואבוי לו לשובב, חור גדול במכנסיו, שיהיה קל להכניס לו מאחור. "היי, לא לריב, תסתדרו בתור". הכנס אותי תחת כנפיך, היה לי אם ואחות, יהיה חיקך מקלט ראשי, ממש כאן תפילותיי הנידחות. אומרים: אהבה יש בעולם. לא נכון. רק תאווה למנה הבאה. לזריקה סוחפת.

זה לא מכאב. זה משעמום. עוד תצוגת אופנה, עוד ארוחה במסעדה מפוארת – כל זה כלום. הבגדים שביקשו שאצטלם איתם במיליון ועוד צבעים, הרי הם כל כך אפורים. עוד מאה דולר, עוד פעם הצעה לתמונת שער. אנדי וורהול בסדר, לא מזיק, לא מועיל, רק שעמום גובר. הטיפשים שממלאים את "בית החרושת" למצוא ביניהם מישהו מוכשר זה כמו לגלות משמעות בציורים המחורבנים שנשענים על קירות נייר הכסף הנוצצים.

שלא לדבר על האוונגרד הקלוש ששמו "מחתרת הקטיפה". מוטב שיקשיבו לג'ון קייג, יקראו את רוברט ואלזר, יחקרו את הסימפוניות של ברוקנר, את המוזיקה של ליגטי. לו וג'ון הם מוזיקאים כושלים, שתמיד הסריחו מרוק. בפעם הראשונה שהזרקתי, לפחד מכל דבר הפסקתי. לא היה אכפת לי אם אחיה או אמות. שברתי את ההבדלים בין לעמוד במקום אחד לבין לרוץ. את ההבדל בין הפנים לחוץ.

(אבא של קובי לא הותיר לו כלום. בצוואתו היה רק משפט אחד: "קבור אותי עם ספר של ג'ק לונדון")

הבנתי שנולדנו ללא מטרה, שאנו מכורים להנאות בפרוטה, מוטב אקסטזות בנות רבע או חצי שעה מאשר לימודים, עבודה, נישואים, כתיבה, שירה.
אני בחורה מאוד יפה, תמיד יהיה במה לשלם עבור הזריקה הבאה. הופעות, תקליטים, מכניסים יותר מלמצוץ לגברים. אני עטלף גדולה עם סינור לבן עשוי הרואין. ככל שכבה האור כך אני רואה טוב יותר את האמת בדברים. את הרוע, היאוש, השקר, הרי לא תגשימו שום חלום. הרי זו המהות המהפכנית ברוקנרול: להבהיר לכם שאקסטזה של הרגע, בלי חשבון מה יהיה מחר היא האושר האמיתי, היחיד שאפשרי. ובגלל שאתם סתומים, ההתמכרות המכוונת שלי לסמים, צריכה ללמד אותכם את שבחי האקסטזה הרגעית. את עליבות התוכניות לטווח רחוק. כי הסם הוא הדרגה הגבוהה של הרוק. לעזוב את הרצפה. להרוס את התקרה. מרד אמיתי. אמות צעירה, מסריחה מזיעה, לכלוך, שתן, אבל אני מהמעטים שיודעת מה זה לזיין את אלוהים. ומה זה שאלוהים מזיין אותי.
–