הנער מצ'לסי

24 שנים למות ניקו

יונתן הקטן רץ בלילה אל הגן. מאחורי העץ בין השיחים ילדים – אפרוחים חיפש. הנה אחד: אוי ואבוי לו לשובב, חור גדול במכנסיו, שיהיה קל להכניס לו מאחור. "היי, לא לריב, תסתדרו בתור". הכנס אותי תחת כנפיך, היה לי אם ואחות, יהיה חיקך מקלט ראשי, ממש כאן תפילותיי הנידחות. אומרים: אהבה יש בעולם. לא נכון. רק תאווה למנה הבאה. לזריקה סוחפת.

זה לא מכאב. זה משעמום. עוד תצוגת אופנה, עוד ארוחה במסעדה מפוארת – כל זה כלום. הבגדים שביקשו שאצטלם איתם במיליון ועוד צבעים, הרי הם כל כך אפורים. עוד מאה דולר, עוד פעם הצעה לתמונת שער. אנדי וורהול בסדר, לא מזיק, לא מועיל, רק שעמום גובר. הטיפשים שממלאים את "בית החרושת" למצוא ביניהם מישהו מוכשר זה כמו לגלות משמעות בציורים המחורבנים שנשענים על קירות נייר הכסף הנוצצים.

שלא לדבר על האוונגרד הקלוש ששמו "מחתרת הקטיפה". מוטב שיקשיבו לג'ון קייג, יקראו את רוברט ואלזר, יחקרו את הסימפוניות של ברוקנר, את המוזיקה של ליגטי. לו וג'ון הם מוזיקאים כושלים, שתמיד הסריחו מרוק. בפעם הראשונה שהזרקתי, לפחד מכל דבר הפסקתי. לא היה אכפת לי אם אחיה או אמות. שברתי את ההבדלים בין לעמוד במקום אחד לבין לרוץ. את ההבדל בין הפנים לחוץ.

(אבא של קובי לא הותיר לו כלום. בצוואתו היה רק משפט אחד: "קבור אותי עם ספר של ג'ק לונדון")

הבנתי שנולדנו ללא מטרה, שאנו מכורים להנאות בפרוטה, מוטב אקסטזות בנות רבע או חצי שעה מאשר לימודים, עבודה, נישואים, כתיבה, שירה.
אני בחורה מאוד יפה, תמיד יהיה במה לשלם עבור הזריקה הבאה. הופעות, תקליטים, מכניסים יותר מלמצוץ לגברים. אני עטלף גדולה עם סינור לבן עשוי הרואין. ככל שכבה האור כך אני רואה טוב יותר את האמת בדברים. את הרוע, היאוש, השקר, הרי לא תגשימו שום חלום. הרי זו המהות המהפכנית ברוקנרול: להבהיר לכם שאקסטזה של הרגע, בלי חשבון מה יהיה מחר היא האושר האמיתי, היחיד שאפשרי. ובגלל שאתם סתומים, ההתמכרות המכוונת שלי לסמים, צריכה ללמד אותכם את שבחי האקסטזה הרגעית. את עליבות התוכניות לטווח רחוק. כי הסם הוא הדרגה הגבוהה של הרוק. לעזוב את הרצפה. להרוס את התקרה. מרד אמיתי. אמות צעירה, מסריחה מזיעה, לכלוך, שתן, אבל אני מהמעטים שיודעת מה זה לזיין את אלוהים. ומה זה שאלוהים מזיין אותי.

סגור לתגובות.