חולצה שחורה

אלבום חדש לסול אינויקטוס / טוני ווייקפורד.

אספר לך סיפור על אמא שהלכה ולא חזרה.
הסתכל בתצלום בחדר השינה.
ראה כמה היא יפה.
קובי, היא אהבה אותך מאוד. אותי – הרבה פחות. אבל פוליטיקה – זו אהבתה האמיתית. היא נחשבה לאישה הכי יפה בחבורת החולצות השחורות באיטליה, שנים לפני מלחמת העולם השנייה. מוסוליני שלח בה עיניים. ושליחים עם הצעות לצרף אותה לפילגשים שלו. אבל רק אני הייתי הגבר שלה. היא לימדה אותי להרוג יונים בחניקה, לאכול אותן לא מבושלות בידיים ערומות.

סקס היא התחילה בגיל 12, ומאז בחרה עם מי תזדיין. היא תמיד יזמה. "אנשים ראויים בוחרים את גורלם" – אמרה. פעם אחרונה שראו אותה זה היה בנמל חיפה, על שפת הים. מקיאה על הגלים. נכנסת פנימה. מניפה אגרוף. אני חושב שהאנשים שנשארו בחיים לא שווים את טביעת כף רגלה. בעצם, היא לא הקיאה על הגלים. היא הקיאה את הגלים. אנשים כמותה יוצרים את הסערות, התהומות, הסירנות, הכרישים, דגי הזהב, דולפינים שהפכו לחירשים מרוב טיפשותם של בני אדם. אנשים כמותה הם שהטביעו / מטביעים ספינות נושאות מטילי זהב. לפעמים בחלומות אני רואה את מטילי הזהב נושאים ידיים לשמיים, ידיים שהופכות לקרני השמש. קובי, אני מבין את מרד הנעורים שלך: להיות הפוך ממני ומאמך

אני מבין את סוג המוזיקה שאתה אוהב, את כתיבתך:

להבליט בכל יצירה שאתה כותב, או שעליה אתה כותב, את ההבדל בין ללטף ילד שהולדת או שתוליד, ובין ללטף מישהו שהרגת. או שתהרוג.

סגור לתגובות.