זה

האותיות בטקסטים שלי נראות כמו שורות של נזירות לובשות שחור שנצלבו על צלבים לבנים. לא אכפת לי שרובכם לא רואה את זה. תמיד כתבתי לכל כך מעט קוראים. על זמרים וכותבים שלא הרבה מקשיבים לכולם.

צחי רייך, צייר ומשורר, בנו של המשורר אשר רייך, הלך לעולמו. בגיל כה צעיר. ברק שהאיר את השמיים הכי כחולים בעולם, בצהריים הכי ארוכים בעולם. הנה שני שירים שתרגמתי לזכרו.

אני מאמין באמונה שלמה שכותב גדול באמת הוא זה ששומע את אלוהים עושה חשבון נפש בשתיקה.

אם יש לכם הגדרה יותר טובה – נשמע אותכם.

בתצלום למטה: צחי רייך ומשמאלו רוני סומק.

חיים: ז'אן פולן
ילד נולד
בעיר גדולה
כעבור חצי מאה
הוא רק לוחם מת
זה היה הוא
האיש שראיתם
מגיח
ומניח
שק מלא תפוחים
שניים או שלושה מהם החוצה מתגלגלים
עוד צליל נשמע
בעולם בו ציפור
על קבר
עומדת ושרה.

מרי ג'ו בנג: אודה להיסטוריה
לולא שכבה כאן במיטה עם בחור
לפני כל כך הרבה שנים, מה היה קורה, היא חושבת,
לה ולתינוק שלא היה נולד, וכעת
איננו. היא לא הייתה יודעת
מה זה להיות אם
היא לא הייתה יודעת מה זה מוות.
היא לא הייתה יודעת מה זה לאהוב.
שלוש מתנות שניתנו לה.
"תעירו אותי", היא אמרה,
"כשהחיים שלי יגמרו". הסתכלו עליה.
זה כמו שחלונות הלילה נתפרו לעיניה.
–

בוא כבר

הגדרה חדשה שלי לרוקנרול טוב: שעון קיר שהמחוגים שלו הולכים הפוך ובמקום קוקיה יוצאת ממנו טיפת דם ענקית.

לדוגמא: גראנט הארט (grant hart).

הארט היה המתופף היחף, עם שיער שעובר את הכתפיים, של "האסקר דו" (husker du).
שלישיה אמריקאית שהתחילה כפנקיסטית וגמרה ב-1988. אחרי שישה אלבומים. הפכו עוד ועוד למלודיים ועדינים. הארט כתב שם שירים. גם בוב מולד, הגיטריסט. בעצם – הפוך. מולד כתב הרבה יותר שירים שהלהקה הקליטה. "לא אהבתי שהוא הפך לעדנדין" – אומר הארט. "חוץ מזה, הוא אמר לי שאין מצב בו באלבום של "האסקר דו" יהיו לי יותר שירים מאשר לו. או אפילו אותה כמות שירים". הארט התמכר להרואין. כשבוב מולד ביטל הופעות של הלהקה מפחד שהארט לא יגיע אליהן, הארט עזב. היו שמועות ששניהם, הומואים מוצהרים, נאהבים.

להארט אלבומי סולו נפלאים. הראשון "intolerance" מ-1989 הוא יצירת מופת רוקיסטית: בלאגן צלילי, זמר שכמה שקולו יותר חורק כך עומק ההבעה רב יותר, בלי תעלולים מילולים / צליליים, מדבר על הרואין, בקיצור: טיפת דם כה גדולה שכמעט הופכת אותך לכיפה אדומה.
כדאי לכם לחקור מה עושה נגינת הקלידים בשיר "the main" באלבום הראשון הזה. נושא השיר: הרואין. נגינה ממש הפוכה ממה שעושה ג'ון קייל כשהוא מנגן בקלידים ב"מחכה לספק הסמים שלי" ("waiting for the man") באלבום הראשון של "מחתרת הקטיפה". הנגינה של קייל ספידית, חסרת סבלנות, כמו ציפייה מאוד דרוכה לספק: "נו, בוא כבר, בוא". הנגינה בשיר של הארט לא מביעה את הציפייה אלא להפך : את השלווה, הרוגע המזויף אחרי שהחומר מתחיל לפעול. את הכניעה. אבל חברים – איזו נגינה יפהפיה! איזה לחן יפהפה! כמה היא מושכת, מפתה. הו, הקסם הלבן. הארט, באומץ אמנותי / אישי נדיר גורר את נושא ההתמכרות מכיעור (זוכרים את הויולה המכוערת של ג'ון קייל בשיר "הרואין" של "מחתרת הקטיפה"?) למשהו הפוך. היופי תמיד מפתה יותר מהכיעור. השיר "the main" הוא כזה גדול, שהוא יכול לפתות מוחות לא מבושלים ל…

אגלה לכם סוד:
האלבום הזה שכנע אותי סופית שניקיון ורוקנרול טוב לא הולכים יחד. גם ניקיון וכתיבה על רוקנרול לא. הפסקתי לחלום להיות עמוס עוז. עברתי למציאות: להיות עמוס עוז שמבלבל משפטים, שהורס משפטים, ששם זין על שגיעות קתיב ותחביר נחון. שחותך עצמו בכוונה בעת גילוח. הו, טיפת דם הענקית.

הנה הופיע אלבום חדש כפול של הארט: "the arguent". נקודת המוצא שלו: "גן עדן אבוד" של מילטון, משורר אנגלי מהמאה ה-17. יש לי לפחות שבעה בוטלגים שלו. בחלקם לא שומעים גיטרה ותופים. זה מאוד יפה. בלונדון, ב-1988, הוא עמד בתחנת פדיגנטון וקיבץ נדבות. הו, נדבות. הנה, עוד הגדרה שלי לרוקנרליסט טוב: תארו לכם קבצן מגיע לפינת רחוב, כורת את כף ידו, משאיר אותה על המדרכה והולך. אנשים זורקים מטבעות לכף היד. כשהמטבעות נוגעים בה, הם, המטבעות, הופכים לצלילים. אגב, יש גם רוקיסט ישראלי כזה. קוראים לו עמרי מורל. חפשו אותו ביוטיוב. הוא גם הבן של…

את הארט זיהיתי בפדינגטון. שאלתי: הארט יש, משהו בחיים האלה שמרתק אותך במיוחד?" הוא התבונן בי בעיניים חסרות צבע (הוא האיש היחיד בעולם הזה שראיתי שעיניו חסרות צבע) ואמר: "אני רואה שאתה חובש כובע, אל תסיר את הכובע בפני מלכים, נשיאים, בוסים וגם לא בפני אלוהים. אלא רק בפני הבחורה שאתה אוהב".
–