זאב זאב

מתחיל להיכנס. טיפול פסיכולוגי אוונגארדי. הביאו אותו לישראל פסיכיאטרים צעירים. חלקם עולים מארה"ב. חלקם מרוסיה. הוא מסוכן מאוד. כי אם הוא נכשל, המטופל מת. לקח לי הרבה זמן למצוא רופא כזה. שמות הרופאים נלחשים מפה לפה.

אני פגוע חרדה כמעט 40 שנים. כלום לא עוזר. בטח לא שיחות. גם כדורים לא. כשבאתי לרופא הנ"ל הוא חקר אם אני מוכן לקחת סיכון: שאתפטר אחת ולתמיד מהתקפי החרדה הנוראיים או שאסיים חיי. הייתי בהיכון. הרופא (שהסכים להצטלם לבלוג הזה רק עם מסיכה) שלף אקדח מהמגירה.

– "אתה יודע מה זו רולטה רוסית?"
– "כן".
– "פעם בחודש, בתאריך קבוע, אתה מכניס כדור למחסנית ומסובב אותה. מצמיד את קנה האקדח לרקתך ולוחץ על ההדק. אם הכדור לא במקום – אתה ממשיך לחיות. אם הכדור במקום… אתה הופך לגוויה. אני מבטיח לך שאם האקדח נוקש על ריק, אפילו מוח מקולקל כמו שיש לך יקלוט שניצלת מהדבר הנורא מכולם. ניצלת מהמוות. אתה חי. מבין שזה מטופש להמשיך לפחד. כך כל חודש. אני מבטיח לך שהחרדה תעלם. אולי אחרי הטיפול הראשון. יש לך אומץ להתחיל?"

הוא נתן לי האקדח וכדור אחד. כמובן שאין לי ניסיון לנשק. אני בטוח שהאקדח מוברח או גנוב. אז מה?
אני הולך לטיפול הזה בעיניים ענקיות. הכנתי כבר רשימת דיסקים שארצה להקשיב לשירים מהם. לפני שאלחץ על ההדק. אם אתפגר, לפחות שבאוזן תהיה מוזיקה נאהבת. זו הרשימה: כל שיר יכול להיות דמעה על קברי:

1. הקסם השחור – ג'קי מקייטן (שיר שרחוק מלהיות תמים כפי שהוא נשמע).
2. זגוגית – קוייל (מהאלבום "תחום סודי של האהבה").
3. הנה בא הלילה – them (סולן: ואן מוריסון).
4. Ennui – לו ריד (מהאלבום "סאלי לא יכולה לרקוד").
5. אבא בא – מאירה אשר.
6. אי ירוק בים – יעל לוי.
7. טיול לילי – הדודאים.
8. לילה בדרום – להקת פיקוד דרום.
9. רב בישראל – דורלקס סדלקס.
10. פריס – טוני ויקפורד.
11. שמים וורודים של שואה – מוות ביוני.
12. השריפה – טלוויז'ן.
13. הזכות לעבוד – צ'לסי (להקת פאנק אנגלית מהסבנטיז).
14. לכריסטיאן וולף – מורטון פלדמן (מלחין אוונגרדי מחבורת ג'ון קייג').
15. סונטה לפסנתר יחיד, דויטש 960 – פרנץ שוברט.
16. כי אני אוהב אותך – סלייד.
17. שיכנוע – סרובינג גריסטל.
18. חיוך – סייקיק טי.וי. (מהאלבום "לקראת פעמה חסרת גבול", מאלבומי האסיד-האוס של הלהקה).
19. זה מאוחר – ריקי נלסון (רוקיסט אמריקאי משנות החמישים).
20. אני לא יכולה יותר לחזור הביתה – שאנגרי לאס.
21. אני מבין – פרדי והחולמים.
22. שפתי ארגמן – ניקו (מאלבומה "דרמה של גלות").
23. כל כך לבד – ג'וני תאנדרס.
24. אימא – לאוניד סמאקוב (טרובדור רוסי. מכנים אותו "העורב הכי בודד במוסקבה").
25. ליידי ריצ'ל – קווין איירס.
26. יום שחור – ענבל פרלמוטר והמכשפות.
27. כדורי הרגעה בדבש – גבריאל בלחסן.
אלטף גם כמה כתבות של לינדן ברבר (Lynden Barber), עיתונאי רוק שאני מעריץ. אבל יותר מכל – תצלום של בחורה ששמה מתחיל באות "מ".
מחר אני מתחיל בטיפול הראשון.
להתראות, או שלא.
–

לאור

"2" – מאק דימארקו. אלבום השנה של "קרמטוריום".

הוא לא הולך בצד הפראי. הוא הולך על המים. לא. בעצם הוא הולך על דגים מתים שממלאים את הים. אבל הצבע האדום של המים הוא בגלל השמש השוקעת שבעיניים שלו. אבל מה עושה כאן השמחה? על מה הוא שמח? הוא שמח שכל אחד יכול לקנות גיטרה וללמוד לנגן וכל אחד יכול לכתוב שירים וכל אחד יכול לכתוב רומן וכל אחד יכול לכתוב על רוק וכל אחד יכול להיפתח למישהי שתחזיר לו אהבה והאלוהים והאלוהים והאלוהים (וזה הקטע הכי חשוב באמנות של דימארקו) זה רק מה שאנחנו עושים לאחרים וגם עושים לעצמנו ולכן אפשר להגיד פאק יו לדיכאון, להסתגרות, להתמכרות לסמים, להערכה עצמית אפסית, לטיעונים מטומטמים כמו "אין לי עבודה כי קשה להשיג", וכן אפשר להחזיק אצבעות לטיפות טוב הלב שבפנוכו שלך ולהקיא את נהר הרוע, הניצול (קודם כל תפסיק למכור סמים לנרקומנים בתחנה המרכזית ולנצל נרקומניות לסקס) ואל תחכה שחייל ירים יד לבקש טרמפ אלא סע בימי שישי לחפש חיילים שצריכים טרמפ אבל לא כל אחד יכול לנגן משהו ששווה ולא כל אחד יכול לכתוב שירים ולא כל אחד יכול לכתוב רומן ולא כל אחד יכול לכתוב על רוק ולא כל אחד יכול להיפתח למישהי שתחזיר לו אהבה והשטן השטן השטן (וזה הקטע הכי לא / חשוב באמנות של דימארקו) זה רק משהו שאנחנו לא עושים לאחרים וגם לא עושים לעצמנו למרות שאנחנו כה זקוקים לו ולכן אי אפשר להגיד פאק יו לדיכאון, להסתגרות, להתמכרות לסמים, להערכה עצמית אפסית, לטיעונים מטומטמים כמו "אין לי עבודה כי קשה להשיג" וזה לא אפשרי להחזיק אצבעות לטיפות טוב הלב שבפנוכו שלך וזה לא אפשרי להקיא את נהר הרוע, הניצול (ואיך תפסיק למכור סמים לנרקומנים כי אתה בעצמך מכור ומכוער כמו דג מת) ואתה לא יכול לקחת חיילים טרמפ כי כבר נמאס לך לגנוב מכונית ומאק דימארקו הוא קנדי בן 22 ו"2" זה האלבום המלא הראשון שלו וזה אלבום השנה של "קרמטוריום" קיא קיא הבחור הזה נשמע כמו עירוב בין לו ריד ואיאן דיורי במוזיקה שהקלידים הולכים מתחת למים ולא נשמעים (?) בשירים הכי איטיים של דיורי וכל האנשים שאני מכיר חיים בין שני הקצוות שדימארקו מפליא לתאר מפליא שמפליא אז מה – האמנות לא הצליחה אף פעם לרסק מצב נתון – אישי, פוליטי, או מה שיהיה, ואולי צריך לצרוך פחות אמנות "איכותית" ויותר להשתעשע במובן הכלומניקי של רונאלדו מסי כוכב נולד ערוץ 24 ? דימארקו מוליך מוזיקה "איכותית" עד לקצה ומשם מפיל אותה לתוהו ובוהו ועושה לכם בראשית בראש. גם מכבה לכם את אור.
–