הגלגול

לקובי אוזניים בגב. הוא שומע שלוחשים:
"לקרוא את קובי אור זה להתנשק עם פיטר פן. מרוב שהוא מעופף בכזה ספיד, השפתיים שלו קרות כקרח." – עברי לידר

"קובי, אתה מנסה לשכנע אותי שכתיבה על מוזיקה מיותרת? הרי קפקא ב"הגלגול" תיאר אדם שמרוב חשבון נפש, מה נכון בחייו ומה לא, מרוב התבוננות קרובה בראי, הבין שכולנו סוג של חרק. לא יותר מזה. אז תפסיק עם ההטפה לביקורת עצמית. עוד לא קלטת שכתיבת ביקורת על אחרים היא עצימת עיניים שמאפשרת לנו לשכוח שכל לילה אנו זוחלים על שש רגליים במטבח החשוך לטרוף פירורי לחם ומוסיקה היא רק פירור של יופי?" – גרייל מרקוס, עיתונאי / סופר רוק גאוני. פעם גר בארצות הברית, כעת בטורקיה כלוא באותו סגנון כתיבה שנים על שנים.

אין יותר טוב מלשלוח ג'אנק. את המשפט הזה אני שומע כעת. בבית קפה טורקי. בדרך אליו נפלתי כמה פעמים, אני לא פה. פאק יו. אני חושב על עצמי פחות משחושבים עלי. ובצורה מעמיקה יותר:
אני בסה"כ בן חורג של רון מיברג שמנסה באמצעות הכתיבה שלי לבצע רצח אב.

אדם ברוך לימד אותי על ההבדל בין "לצרף משפטים" לבין "לכתוב". דליה רביקוביץ, סופרי פלא כמו ישראל ברמה (גאון שמת לפני שנים בגיל מאוד צעיר, ספרו היחיד הופיע בהוצאת "כתר") או ישעיהו קורן – כתבו. צירוף משפטים / מילים הוא דרגה נמוכה יותר של כתיבה.

אדם אמר את זה יפה ביותר: "כשהכותב מאבד משפט זה לא נורא. כשצורף משפטים מאבד משפט זה נורא ואיום, כי מישהו יכול למצוא אותו, להשתמש בו וללכלך את השפה".
יפה נכון?
נכון נכון?

אני אוהב נגני קלידים שיודעים שקלידים לבנים הם מטפחות לבנות שמנופפים בהן לפרידה מהעולם. או ממישהו.
הקומפוזיטור הגרמני אוונגרדי קרל היינץ שטוקהאוזן לימד שיטה שקרא לה "להיות תמיד מופתע כשמלחמת כנופיות מתחילה". הוא פיתח את השיטה הזאת משורה שקלט מספר בשם "ערב שבת ובוקר יום א'" של סופר אנגלי אלן סיליטו (Sillitoe). אתה קם בבוקר בבוקר ומחליט להפסיק להיות עצמך למשך יום שלם. במקום זה תהיה מישהו מסוים מאוד. השכנה שלך למשל. פוליטקאי שאתה מתעב. סופר / עיתונאי שאתה אוהב. זה לא פשוט. זו מלחמה קשה בעצמך. זה לא משחק. זה טיפול מונע הסתיידות עורקים אגואיסטיים.
מומלץ בייחוד לאמנים, עיתונאים, כולל עיתונאי רוק.

את מספר עתונאי רוק שהכתיבה שלהם מפעילה את דימיון הקורא בספיד, אפשר למנות בספיד. הוא קטנטן. קחו את גרייל מרקוס. אחד ממה שיפה אצלו במיוחד: אפשר לתרגם את הטקסטים בכמה אפשרויות. הם פיוטיים. נכון, לפחות חצי מכל טקסט שלו הוא הגיג בנוסח "למה השיר נפתח בהלמות תוף בודד על רקע צליל חליל שמופיע לא מאי מקום, אלא מבוטלג נדיר של הגריטפול דד בו ג'רי גרסיה מלמל את המשפט: "גלגלי לי צינור של עשן / שאף את הצליל הגבוה, חלילים לבנים ששתקו זמן מועט מדי", מסוג המשפטים שהזיכרון הפנומנלי של ניסים קלדרון ממרק שוב ושוב, אבל החצי השני פשוט יפה. לא מורכב יפה אלא פשוט יפה. למשל, בספר האחרון עד כה של מרקוס "הדלתות", נכתב: "רובי קריגר נעלם מהשיר אותו כתב, וכשהוא שב ומופיע זה יותר מהפתעה. זה הלם. זו מוסיקה של רוכב על סוס, זקוף, נראה למרחוק, רוכב לאט, לא ממהר לשום מקום, יציב כמדרגות שיש. כל כך קרוב ליצירת אמנות שהיא פיל לבן, מספיק קרוב למשהו נצחי, ניצב עוד ועוד באוויר, בלי שום תו המנבא את התו שיבוא אחריו".

בשורה התחתונה: תמיד התעניינתי יותר בעיתונאות רוק מאשר במוזיקת רוק אבל כשאני פוגש במוזיקת רוק / פופ שזורקת את הדימיון שלי ממש לגובה, אני יוצא מהכלי מרוב התלהבות.

זה מה שקורה לי כשאני מקשיב לפסקול שבועז כהן, קלידן "פונץ'" שכתב לסרט של אריק לובצקי ומתי הררי "אמא של ולנטינה" הוא יצא כדיסק. נסו להשיגו מבועז שיש לו גם בלוג מקסים.
המסע האחרון שלי התחיל מהקשבה לפסקול הזה. אז יצא קובי מקובי. כילד הייתי יפה מכל הילדים. כל אחת שהייתי איתה וזכרה אותי מהופעות בטלביזיה כילד פלא אמרה לי את זה. אבל אני לא חולם על פנים יפות אלא על צליל קלידים. תראו, לפעמים בין מנה למנה, ייאוש לייאוש, שנאה לשנאה, העדר אהבה להעדר אהבה, סקס מאכזב לסקס מאכזב, אבל בשום פנים אני לא מתגעגע לאותו ילד. לא דקור שפעם הייתי – אני מקשיב לפס קול הזה שאני לא זוכר איך הגיע אלי. אני רק יודע שהוא של מוזיקאי מישראל. הקלידים שבו נראים כילדים קטנים, שחורי עור מנופפים לשלום במטפחות לבנות – שלום שלום – שלום שלום – זו פרידה מכוכבות שקרית. מילדות, נעורים, בחורות יפות, אני לבד מאוד מקפיד לכסות את הזרועות שלי בשרוולים ארוכים, אני רזה עכשיו יותר מתמיד – והמוסיקה, הקלידים שאיש כל כך מוצלח עושה בדיסק – חברים דופקים בדלת רוצים שאחזור לקולנוע – הלו הלו – אני נכנס לחדר אמבטיה החדר היחיד שאני משתדל שיהיה נקי בבית שלי – נקי נקי – אני מסתכל בראי ורואה את האיש הזה:

רימון

להגיד על הספר הזה "גדול" – זה מיותר. לקרוא לו "נפלא" – זה סתם. לקרוא לו "מושלם" – זה אחר. לקרוא לו "ענק" – זה לא לעניין. לקרוא לו "גאוני" – זה מכוער. הוא עולה, מרסק את ההגדרות המטופשות האלה.

באתי להזהיר אותכם שהספר הזה יכול להושיע אתכם. כי הוא יכול לגרום לכם להפסיק לכתוב ספרות, שירה, הגיגים. ע"י כך ללמד אותכם לחיות כמו שצריך – לא לפחד מכלום, לא לטפח את האגו הנפוח שלכם שקינא במי שיותר מוכשר ממכם בתחום העלוב, המיותר שנקרא אמנות – תחום שמונע ממכם את היכולת / שאיפה לחוש אקסטזה למראה עץ, דשא, חילזון, נחל, יער (ממשי, לא מתואר / מצויר), קוס, זין, פיטמה, רקטום, פרח סביון בודד בתוך שלולית סיד ענקית (פרח שהוא מלאך קובר את שרידי השמש בלב גוש הקרח של אנושות מנוולת),

הו ריבון עולם גוסס, מתי יבינו האנשים שכתיבה / ציור / נגינה הם עשייה במירכאות, כמו לחתום על עצומות במקום לירות באקדח או להשליך רימון. מוות לשירה! מוות לזימרה! מוות לאוננות! מוות למוות! מוות ללבוש! מוות לשורות הקצרות! מוות לשורות הארוכות! מוות לניקוד! מוות להוצאות הספרים! מוות לפרסים כספיים והלא כספיים! כרעו ברך לפני הברזים שמביאים מים לבתים! כרעו ברך לפני האנשים הבודדים שמפזרים אוכל לחתולים! כרעו ברך לפני מי שמעדיף לקנות נעליים גבוהות ולא עוד תרגום של הלית ישורון! כרעו ברך לפני מי שמגדל מריחואנה בחצר בית! לפני מי שמבריח בפי טבעתו את "קארריס נאופ" – מבחנה עם טיפות פיטריית הזיה מדרום מזרח אסיה שאט אט מופצת גם במערב וגורמת למי שנושך אותה לברוח מהעבודה / צבא / לימודים!

איש הלך למלחמה ותראו מה יצא, איש חזר מהמלחמה – בעצם חזר ולא חזר – ותראו מה הוא הוציא. ספר! לוחות הברית!

אין רחמים עצמיים בספר הזה של אבי אליאס. שיצא עכשיו אחרי מותו. אין רחמיים עצמיים בבלוג הזה זה ספר שהנושא האמיתי בו הוא השחרור.
שחרור ממה? שחרור מהסתר פנים. שחרור מצירוף אותיות, כי צירוף אותיות הוא כניעה, הוא להשכיב כאב וזוועה לישון, שחרור אמיתי הוא לא להשכיב לישון, הוא להשכיב לשון, שחרור אמיתי הוא ריפוי. אני הולך לומר עכשיו משהו חצוף: סיפרתי פעם לאליאס שאני חש כיף ופורקן אחרי שאני כותב. רשימה על רוק למשל. "אדיוט" – אמר אליאס, "הרי זה כיף של קברנים! אם אתה רוצה כיף ופורקן – סע לתיאלנד. לחודש. סרוק את בתי הזונות הכי יפות שם".
אני נוסע לשם בקרוב. אתם תמשיכו לכתוב / לקרוא, כלומר, לעשות את המוות. אני נוסע לעשות חיים. יש שירים שספרים בצורות ריבוע או מלבן לא מתאימים להם. יש אנשים שמודעות אבל בצורת מלבן או ריבוע, על מותם – לא מתאימות להם. השירים (חיים) ומודעות (מוות) של / על אליאס הם כאלו. תממשו את הספר הזה.
–