יש עתיד

אל תהיו בטוחים שהערבים לא ינצחו. שלא יהיה מבול. אבל בנתיים אפשר לחגוג עוד ועוד. כאילו מישהו לא שרף עצמו למוות בגלל חוב של 14 אלף ש"ח עלובים לביטוח הלאומי. היהודים תמיד היו אשפים בעצימת עיניים. עיצמו עוד זוג עיניים. בואו נדבר עוד על עיתונות רוק. מה שיותר נהדר אצל בן שלו ("הארץ" – "גלריה") זה לא כתבות על מוזיקה שהוא עשה עד היום, אלא כתבות שהוא, אני מאמין בכך, יעשה בעתיד. מה שמרתק אצלו זה שהראש שלו לא בעננים. הרגליים שלו בעננים. אתה קורא אותו, ואם אתה מספיק רגיש, אתה חש שהבחור ישר ורגיש במידה קיצונית, ומחר בבוקר הוא מסוגל לסתור את עצמו. לקחת רוורס מתזות קודמות שלו על מוזיקאי מסוים, על דיסק מסוים ובכלל על החיים. הנה, פעם הוא זועם על כותבים שמשתמשים במילה "כמו" ("הצלילים / עננים כעדרי כבשים") אבל כעבור שבוע, בביקורת על רם אוריון הוא כותב: "כמו סוסים דוהרים". הסופר ס. יזהר אמר שחינוך טוב זה ללמד לשאול. העבודה של בן היא בעצם לא האם דיסק X הוא טוב ולמה, אלא גורמת לך לפקפק בקני מידה שתקעת לראשך. וגם, וזה הכי חשוב, לבדוק את קני המידה של בן שלו עצמו. עצמאות יקרים שלי, עצמאות בראש ובמעשים. יש משהו חשוב מזה?

זו הסיבה ש"קרמטוריום" מעניק לו השנה את "מזרק הזהב" – הפרס לעיתונאי המוזיקה הכי בולט.

אני לא אוהב את חבורת "חנק", ראשי תיבות המשפט: "חקייני ניסים קלדרון". אנשים / נשים שכותבים בביקורות רוק שורות כאלה: "באלבומה החדש של קורין אלאל מופיע צליל קצרצר של חליל. אם תקשיבו טוב תיווכחו שהוא מופיע רק כשקורין שרה את המילים "אוהבת", "משתוקקת", "רוצה", "חולמת". פתאום תקבלו הארה: קורין מדביקה את החליל למילים אלה משום שחליל מזכיר בצורתו אבר מין גברי. כלומר, בלב פנימה קורין, למרות שהיא לסבית מוצהרת, משתוקקת באמת ל…"

כותבים אלה דומים למסתכלים בתצלום בו שני אנשים קופצים מעל גדר. יכולים לומר שעל מצח הקופץ הראשון שניים עשר אגלי זיעה ועל מצח השני רק חמישה. שזווית פישוק רגלי הראשון 43 מעלות ושל השני רק 42. אבל עיתונאים אלה לא קולטים שהראשון קופץ משום שחברתו הזמינה אותו לזיון דחוף, והשני כי ראה מולו בית עולה באש וילד קטן נראה באחד החלונות. איזה הבדל בין השניים! זאת כתיבה חסרת עומק, גובה, רגישות, כישרון. זה כישלון רב מילים. עיתונאי רוק גדולים באמת תמיד רבים / מסוכסכים עם מילים. המילים עולות אצלם באש. מילים הן לא קשר. מילים, וכל מוזיקאי גדול יגיד את זה – מפריעות לקשר. לא הבנתם, נכון?

החוכמה היא לא לנתח מילים / צלילים, אלא מבטים.
החוכמה היא לא לנתח צלילים / מילים, אלא מבטים.

ניסים קלדרון, אולי תתרגם שורות אלה לאנגלית ותשלח אותן לגרייל מרקוס?
גם בן שלו עושה הון משורות כאלה, אבל, ולכן אני אוהב וקורא אותו, הוא מניח את ההון הזה בפסגת מגדל קלפים. בן שלו, וזו גדולתו, לא כותב: "אני חושב ככה" אלא "בינתיים אני חושב ככה". הוא מזכיר לי נער בן 16 שאומר להוריו במבטים, בהתנהגות: "בינתיים אני נער, אולי מחר אחליט לעבור ניתוח לשינוי מין". זה יפה. זה מרגש. זה יותר אמיתי. זה מגרה.
אותי.
scan00155

סגור לתגובות.