הגבול (על אנדרו ואקס)

רק ספר אחד שלו תורגם לעברית. "בלו בל". הוצאת "מעריב". הוא לא רואה את עצמו סופר. נע ונד עם הספרים שלו בארה"ב, מרצה על הנושא העיקרי בחייו: להרוס את חומת ההשתקה סביב התעללות בילדים. על ידי הורים. על ידי קרובי משפחה. על ידי אחרים. במוסדות. בחדרים עלובים בוילות של מיליונרים. תמורת כסף, סוכרייה, או תמורת כלום. סופרים אמריקאים ג'ימס אלרוי, מייקל קונלי, גם האירי קן ברואן מעריצים אותו. הוא בן 70. החומה מיום ליום גבוהה יותר.

לפעמים מרגישים שהוא חצה את הגבול. מצטרף למענים ולא למעונים. אני חושב שהוא לא אוהב אנשים לבושים. "לבוש נועד להסתיר".
גם מילים.
גם ספרות.
גם צלילים.
גם מוזיקה.
כל אלה נועדו להסתיר.
תנו לנו סופרים / מוזיקאים שפושטים בשמחה את בגדיהם לפני כניסה ל"קרמטוריום".
הנה תרגמתי קטעים שלו. ממבחר שנקרא "Blind Andrew Vachss".

כשהייתי ילד קטן הייתי במוסד. קראו לו בית יתומים, אבל אתם מתארים לכם מה קרה לנו שם. חוץ מאלה שחלמו שמישהם יאמצו אותם. מישהם עשירים. שבאו לראות אותנו כאילו היינו קופים. הם לא בחרו בנו. הם חיפשו מאוד מאוד צעירים. שנאתי אותם. היה קל לשנוא. פעם לקחו אותנו לראות משחק כדורגל. באוטובוס שדמה לזה בו לקחו אותי שנים אחר כך לכלא. אלא הפעם לא היו סורגים בחלונות. שלא תטעו: הם לא רצו שנשחק רק שנראה אחרים משחקים. אחד מהאחרים היה ילד שמנמן, נמוך. מכוער. תמיד פספס את הכדור. למרות זאת, אבא שלו מחא ומחא כפיים, צרח משמחה. כאילו הילד היה רונאלדו או מסי. ההתנהגות שלו הביכה את הילד השמן. שנאתי את הילד. רציתי לרצוח אותו. ולקחת את מקומו.

… שנים אחר כך נכנסתי לקן צרעות. לחפש ילד חטוף. לפחות זה מה שאמרתי לעצמי אבל נכנסתי יורה לכל הכיוונים. יורה והורג. אילו לא היו להם אקדחים, זה היה פשוט. אבל היו. הילד היה קשור במיטה, מצלמות הוידיאו פעלו, הכל היה מוכן לצילום סקס ודם. הכל אפשר למכור ולקנות. זה נגמר שכולם מתו. גם הילד. נכנסתי לאותו בית כדי לצוד את הילדות שלי. לא את אלה שעשו לי דברים. הם כבר מתו. אי אפשר היה לשלוף אותם מהקבר ולהרוג אותם שוב. רק את היורשים שלהם היה אפשר. את הגזע הזה. כשהכל נגמר, כמעט גם אני נהרגתי. אני יודע מי תקע כדור בילד. אני. ידעתי שלא התכוונתי שזה יקרה. ידעתי שהם התכוונו להרוג אותו. הידיעה הזאת חסרת ערך.

… אני לא אוהב אנשים לבושים. לבוש נועד להסתיר.
עדין עדין נגעתי עם הבוהן שלי בבסיס הצוואר שלה. זה הרגיע אותה. "קירות גבוהים / קירות גבוהים". בית סוהר. שם, לכל אחד היה תפקיד. טורף או נטרף. אתה לא צריך לדפוק בחור צעיר כדי לסמן את הטריטוריה שלך. היו כאלה שעשו את זה. "או שחור התחת שלך יארח את הזין שלי, או שהבטן שלך תארח את הסכין שלי"- זו הייתה הברכה של הזאבים כשדג צעיר וטרי הגיע. זה מה שגרם להרבה להצטרף לחבורות והחבר המבוגר שהיה לי בכלא יעץ לצעירים: "אם הם ינסו אתם יכולים לעשות רק דבר אחד: להשתדל לא למות".

… נהגתי הרבה זמן. ברדיו נשמע שיר על אישה לא נאמנה ששתתה כל כך הרבה יין, שהאדמה סביב הקבר שלה קיבלה את צבע היין…

לפעמים אתה כל כך מתוח, כל כך חרד. עד כדי כך שהמתח והחרדה נעלמים. פשוט חצית את הגבול.

אני יכולה לבוא?
עוד לא.
אבל אני מתגעגעת אליך.
יש עוד זמן.
את עוד עצובה כל כך?
סוג אחר של עצב.
אבל את לא בודדה, נכון?
לא כאן.
אז למה את עוד עצובה?
מפני שאני לא יכולה לחזור.
את רוצה לחזור?
לא לכאן.
הו, לאנה, למה עזבת?
הייתי מוכרחה לעזוב. את יודעת את זה.
גם אני צריכה לעזוב.
כן. אבל לא לכאן.
אז לאיפה?
את תמצאי לאן.
אבל אני לא.
אז תחפשי. תחשבי על המחר.
מה זה "מחר"?
האחר הוא כל יום.
זו קלישאה.
לא במקום בו אני נמצאת.

בפעם האחרונה ששמעתי אותו שר את השיר, תינוק מת.

scan0004a

סגור לתגובות.