עלי כינור

שלום. בדרך כלל אנשים שכותבים על מוזיקה מכסים / מלבישים אותה. אחרים, יותר מוכשרים, כשכותבים על מוזיקה מפשיטים / חושפים אותה. אני מהפנט אותה, כדי להחזיר לרגעים בהם היא נולדת. היא לא מדברת אז. היא צועקת. אתם שומעים?

חצי אלוהים, כלומר דורון רוזנבלום, אמר: "עיתונאי רוק גדול הוא לוחם קומנדו שעוסק בזנות ואת כל הכסף מחלק לעניים. בייחוד לאלה שהם עיוורים. את כל הכסף. לא את קול הכסף. הכוונה כמובן להקריב לא רק את קולך, אלא את כולך, למען הכתיבה".

בעצם אני אמרתי את המשפטים האלה. אתם יודעים, לפעמים הדמות שנשקפת בראי מטושטשת.

מבקר רוק, האמריקאי לסטר בנגס, פרא הדם של עיתונות רוק, הסיר את הכפפות כשכתב על מוזיקה. כדי שיוכל להשאיר את טביעת אצבעותיו על התקליט / הופעה. פול ווילאמס, סופר / מבקר רוק אמריקאי הסיר את בגדיו כשכתב על מוזיקה. ווילאמס מת לפני שבועות בגיל 64. קראו לו "סנדק עיתונות הרוק המשובחת". גרייל מרקוס, גם הוא כותב נהדר, בעזרת דימיונו הגאוני הצמיח לעצמו זוג ידיים נוסף כדי להותיר יותר טביעות אצבע.

אני מעדיף את Lynden Barber. עיתונאי רוק וקולנוע שהיושר שלו, כתיבתו השקטה, הצמיחו לו ולקוראיו כנפיים איתן הם עפים לתוך עצמם. למקום שאין בו בגדים ואפילו נוצה אחת. קראו את הבלוג שלו.

הכתיבה של ווילאמס מזכירה בית כנסת: המשהו הקדוש – הרוחניות שלה – נחבאת בארון. מאחורי וילון. הכתיבה של גרייל מרקוס ("סטימצקי" יבאה את ספרו האחרון "הדלתות") מזכירה כנסייה יפהפייה עם צלבים גדולים. נראים ממרחק. אבל איך נתן אלתרמן אמר: "היפה באמת היא תמיד ביישנית".

פול ווילאמס כתב בגוף ראשון כאדם שמצביע על ידו / רגלו הכרותה. מרקוס כותב בגוף ראשון כמי שמצביע בגאווה על ידו המקושטת בצמיד יפהפה. על רגלו החטובה.

הכתיבה של ווילאמס (בקלות תוכלו להזמין את ספריו על בוב דילן ולא רק, מ"אמזון") מזכירה את אופן שירתו, התנהגותו של ואן מוריסון על במה. לולאי מוריסון היה מופיע הוא היה נמס באויר, עובר ממצב מוצק ללא כלום. ההופעה משאירה אותו במצב מוצק. הכתיבה של ווילאמס מונעת ממנו להפוך למשהו שאי אפשר לראות, מונעת ממנו לאבד את יכולתו לראות / לגעת בעצמו. לשוב למצב של "טרום בריאה". ממש הפוך מגרייל מרקוס שכתיבתו היא תוספת קומה יפהפייה, נראית למרחוק, לבניין קיים.

כתיבתו של ווילאמס היא לא קסם של שפתיים / חזה / טוסיק חטובים, אלא קסם של נקודת חן.

ווילאמס הוא עיתונאי הרוק הגדול היחיד שלא קינאתי בו. כי ידעתי שהוא כזה גדול שלא אוכל להתחרות בו.

אחרי מותו, בלוגר כתב: "הוא היה ספינת מפרשים בתקופה שאפילו צוללת אטומית נחשבת מיושנת". אני אומר אחרת: הרוח משפיעה על המון ספינות מפרשים. הספינה הפול ווילאמסית השפיעה על הרוח.

ווילאמס היה שרלוק הולמס אבל ללא הכינור והקוקאין. וכאן נפרדות דרכינו. הנה ווילאמס כותב על אלבום של הרכב בשם "פרי בראדר": "החופש באלבום הזה הוא כזה שהמוזיקה הופכת לחלק מהחיים שלך. כמו עץ במלוא פריחתו. אתה יכול לעבור על פניו או לעצור ולחבק אותו". כלומר, אין כאן סערה בכוס מים אבל גם לא סערה קוסמית. אני מת על סערות. הן מביאות לחוף גם גוויות ולכלוך, אבל גם מטבעות זהב מאוניות טבועות. וגם חייזרים מספינות חלל שטבעו.

יורם קניוק הגדיר אלוהים כ"מה שבן אדם עושה לאחרים ולעצמו". הפילוסוף א.נ. וויטהד הגדיר אלוהים כ"מה שבן אדם עושה כשהוא בודד". בנגס ומרקוס כתבו לאחרים ולעצמם. פול ווילאמס כתב לעצמו. הוא פירסם את הספרים / רשימות שלו כמי שמתחנן לחברה. לחברים. כמי שמבין שהחברים היחידים שלו הם תקליטים וספרים. הכמיהה המתרסקת שלו הופכת אותו, רק אותו, ליותר מעיתונאי רוק: לסופר. ואני רוצה להתחבר אליו.

scan0001

סגור לתגובות.