ארכיון חודשי: מאי 2013

מקבת'

הבחורה שאני אוהב גבוהה מאוד. כשהיא מתיישבת ליד שולחן, היא מקפלת את כנפיה הארוכות. לפעמים הן חובטות בשולחן וזו המוסיקה הכי מרגשת בעולם.

כעת תרגמתי שיר של הסקוטי ג'ורג' מקבת. בחרתי בו כי יש אהבות קשות מאוד. כזאת:

7 החדרים

1.
בחדר הראשון
זקנה בלה
במגפי עור
עם פצע עמוק
בבטן
קוף לבוש שריון
מלקה אותה
ואני נוגע בך
בעדינות רבה

2.
בחדר השני
ישבן גדול
משתין
מבעד לחלון מסורג
דרך משפך
לתוך חבית
איש שותה את זה.
ואני נוגע בך
בעדינות רבה

3.
בחדר השלישי
קסדה
עם פה גדול
מזרזת דג
במגפיים
לבלוע עכברוש
ואני נוגע בך
בעדינות רבה

4.
בחדר הרביעי
נזירה
עם רגל מקורי עכביש
מטגנת במחבת
פנים של אדם
ואני נוגע בך
בעדינות רבה

5.
בחדר החמישי
חזיר
שביטנו תנור
רובץ
מתחת לקוץ.
ואני נוגע בך
בעדינות רבה

6.
בחדר השישי
מקק רמוס
נושא איש עירום
על שיפוד
ראש עטוף
הולך אחריו.
ואני נוגע בך
בעדינות רבה

7.
בחדר השביעי
לטאה
משספת
גרונה
בסכין.

לזה הם קוראים
יום הדין.

ואני נוגע בך
בעדינות רבה.

scan0009

השריפה

אתם מכירים שירים ש"נראים" עשר. כמו כמו מכונית נקייה, פה ושם מלוכלכת, זזה (כמעט) ללא רעש, בלי דפיקות רציניות בשלד. זזה כראוי קדימה ואחורה. תענוג להביט בה. אבל… אורכה רק עשרה סנטימטרים. רוחבה – מקסימום חמישה. היא בעצם מכונית צעצוע. זה לא אמיתי. זה ה"כמו".

אתם, כלומר אני, מוצא עצמי אחרת. לבד בכביש ישר מאוד. מאחור ומלפנים הוא נמשך. משני הצדדים גבעות חול עירומות. אני הולך קדימה. פתע אני מבין שאני יכול לברוא כל מה שאני רוצה. אני בורא סוס ונער רוכב עליו. אני בורא נערה לבנה גבוהה פוסעת לידו עטופה גלימה לבנה. אני בורא דורבן שמדדה אחריהם. וכלבלב חמוד, לבן, שרץ לידם, אחריהם, לפניהם. אני הולך איתם. מבין שתעודת הזהות / כרטיס אשראי / כסף לא חשובים. לכן לא בראתי אותם פה. אנחנו הולכים והולכים.

השמש שוקעת. בלילות אנחנו עוצרים בצד, מדליקים מדורה. הנערה והנער מחובקים. הכלבלב ישן ורגליו בכיוון השמיים. סתם שמיים. הדורבן הלך לאן שהלך. כשבא היום אנחנו ממשיכים ללכת. רחוק הכביש ממשיך. יש ימים שיורד גשם. הוא כמו גפרורים שקופים חסרי רעש שמשמיעים רעש רק כשהם נשברים על הכביש. הנערה והנער הולכים קרובים כל כך אחד לשני. האש ביניהם יותר גדולה מזו שכל הגפרורים בעולם יוכלו אי פעם להדליק. אחרי כמה חודשי הליכה בטן הנערה מתעגלת. אף אחד לא מאיתנו לא מדבר. כי המילים הן "כמו". לא הדבר האמיתי. לכן אין שמות לנערה, לנער, לסוס, לכלבלב ולדורבן. את השם שלי שרפתי ב"קרמטוריום". גם את המילים אני לאט לאט מכניס לתוכו. אם ארצה אוכל לברוא עיר, אנשים, כותרות, קולות. אני לא רוצה.

כעת התור שלכם להחליט אם אתם רוצים להצטרף להליכה שלי. אני לא מנהיג ולא מונהג. שרידי הקוקאין על השולחן שלי הם טביעות פרסות הירח. לבנות יותר משאי פעם טעמתם.

מה שקורה במצעד הזה דומה לשירים של – לדרך של קווין איירס (Kevin Ayers), רוקיסט אנגלי שמת לפני כמה חודשים בגיל 68. כשהיה צעיר היה עם רוברט וייאט ב"סופט מאשין". בניגוד לכל כך הרבה שירים של אחרים השירים שלו לא מתחילים מנקודה מסוימת ולא "הולכים" / "נוסעים" לנקודה מסוימת. הם קורים, מתרחשים במקום אחד, בנקודת אחת, כלומר, בנקודת זמן אחת. ששורה מוזיקלית אחת בכל אחד מהם מתחככת בזו שלפניה / אחריה. בעצם, היא כן נוגעת, ועמוק. אבל רק בחושך. כשאתם לא רואים / שומעים. אתם רואים / שומעים רק את הבטן המתעגלת שלהם. לפעמים החיבור נשמע / נראה כסוס דוהר על פרסות שקופות. לפעמים אני רוצה לכתוב על המראות / קולות, אין לי עיפרון / עט, אני זומם לעקור כמה מחטים מהדורבן ולהשתמש בהן כעטים – טיפות הדם של פצעי הדורבן הן הדיו – אבל למה להכאיב למישהו?

אני חושב שקווין איירס נאלם, יותר מפחות, בשנים האחרונות לחייו משום שלא רצה לפגוע באף אחד מהצועדים איתו. או מהצועדים בתוכו.

אני לא יודע אם איירס גידל כלב. ביוטיוב יש ריאיון די עדכני איתו. הוא, שהיה בחור יפהפה, נראה מקומט, מוזנח.

תבינו, גם אם מוסיקאי רציני מפסיק להקליט, הוא ממשיך לחשוב / לחבר / לנתק / לשכוח / לפנטז / למחוק שירים.

מוסיקאי כזה הולך יחף לכל מקום. עד מותו. משנה לשנה כפות ידיו מדממות יותר. קווין איירס לקח הרבה נערות – אפילו גנב את חברתו של ג'ון קייל – וגם ברא הרבה נערות. לו רצה הוא יכל לברוא לעצמו חשבון בנק ענק, בית ענק, מאות שירים. הוא לא רצה. תקשיבו לשירים הכה יפים ומיוחדים שהוא כן ברא. ואחר כך תחשבו על, לא, בעצם תרגישו את השנים הארוכות בהן הסתגר, שתק, הסניף – שחף שמרוב הסנפות משנה לשנה הפך ליותר ויותר לבן. תנו למחטים לדקור אתכם ותבינו את הקול.

scan0001 (2)

כיפה

אני לא יכול לברוח מהתחושה שאסור היה לי להתחיל לכתוב על רוק. אי אפשר למכור עגבניות בלי לראות אדום מול העיניים. כל עיתונאי ולא משנה אם הוא כותב על פוליטיקה או מוזיקה יספר לכם (אם יש בו יושר) על הברנז'ה הארורה. על שימת רגליים. חנפנות. שקרים. כשסוף סוף יש מישהו באמת מוכשר, הבלתי מוכשרים, שהם 99% מהכותבים יקללו אותו במעשים. לא רק בדיבור. ימותו הקנאים: אני יודע שאני מיוחד, מדליק, מעצבן, מרתק. יש בטקסטים שלי יהלומים ויש זבל. אצל הרוב המוחלט של האחרים רק זבל. הם לא יחשו עד שיוציאו לי את האוזניים. לא פעם חשבתי להשאיר על השולחן את האצבע המשולשת שלי ולעזוב. אבא הוריש לי שדות פרג בקולומביה. אני מתעצל לעבור לגור שם ולטפל בהם כמו שצריך. אולי לעזוב את הארץ הגוססת הזאת ולגור בדרום אמריקה? אבל מ. גרה פה. החתולים שלי פה. אראה מגוחך בתור ברון סמים עם טי שירט של "מוות ביוני". אולי ייקרה נס ויקום עוד מישהו באיכות של ענבל פרלמוטר – הדבר הכי מעמיק שקרה ברוק הישראלי. חבל שאחמיץ אותו. כן. עומק. אין שום עומק בלהיות מיליארדר. אתם צוחקים? אני בוכה. עשיתי בחיים כל כך הרבה דברים מיותרים. חלקם נוראיים. למדתי בדרך הקשה שרוב האנשים חלאות. שרוב העיתונאים )כמו רוב הסופרים) חיות טרף. את מלאך המוות שמקועקע על זרוע שמאל שלי עשיתי בגיל שש עשרה, נשבעתי אז שמי שעוד פעם יגע בי בלי רשות אהרוג אותו.
והרגתי.

אולי לכן אני משתדל כשאני כותב על מוזיקה להפוך את המילים שלי ל"כתיבת נשמה", על משקל "מוזיקת נשמה". משפטים צריכים לנשום. להנשים. לא, מר נסים קלדרון, לא רק לגרום לחשוב. גם קברים המוניים גורמים / צריכים לגרום לחשוב. משפטים צריכים להקים לתחייה. אני יודע אני יודע שלפעמים הטקסטים שלי כמעט לא קשורים לדיסק / הופעה שאני שומע / רואה. אבל הכמעט שלי יותר שלם / מושלם / קשור מהמלא של האחרים. אני שומע אחרת. כותב אחרת. חי אחרת. "ביום אחד שלי יש יותר מאשר בשנה שלמה שלכם" כתב לו ריד על עטיפת תקליט שלו.

יותר ויותר אני מתרחק מהעולם החילוני. מיציתי אותו דרך כל החורים בגופו כפי שהוא מיצה אותי דרך כל החורים בגופי. היה רע לתפארת. הרי הסיבה שבקרמטוריום בטרבלינקה לא היו כסאות / ספסלים היא מה שאייכמן אמר פעם בציניות: "אלוהים שלכם יכול לעמוד". הוא לא זקוק לכסא כדי לשבת ולנוח". לכן, בשנים האחרונות אני מחפש דיסקים כמו Seam של עדיה גודלבסקי.

המשורר חזי לסקלי אמר: "שמתם לב שההבדל בין "עגל הזהב" ל"עגיל הזהב" הוא רק באות אחת? האות הכי קצרה וישרה בשפה העברית?". הצלילים בדיסק של עדיה הם הגיגים על אמונה. יש בהם, כשהם בודדים או באים ברצף עדות לחיפוש אחר משהו. לא אחר לחן קליט, משפט מוזיקלי עם התחלה וסיום. לא אחר אמת כלשהי, אין בהם רצון להרגיע, אין בהם עדות על מצב רגשי של המלחין / מבצע. אין בהם מחקר אם אלוהים קיים או לא, אדיש או לא. אין בהם עבודת השם או עבודת משהו שהוא חסר שם וצורה. יש בהם פרשנות על מעשה עגל הזהב: אנשים יולדים אנשים, בוראים משהו מבשר ודם, אבל בעצם היותר מוצלחים מהם הם אלו שמשמידים את הבשר והדם. שהופכים משהו מוצק למשהו חסר צורה ושם. כלומר, מעשה עגל הזהב במהופך. "להאמין" אומרת עדיה גודלבסקי "זה להתפרק מאמונה. זה להעלים".

זה הרווח שבין מיתרי הנבל – כלי הנגינה של גודלבסקי. זו השתיקה בין השמעת קול להשמעות קול. בין השמעת קול להשמדת קול. בין ריסוס, היסוס וריסוק. תתבוננו. תקשיבו. תבינו ש"ספר בראשית" הוא בעצם "ספר הסוף".

scan0016