כיפה

אני לא יכול לברוח מהתחושה שאסור היה לי להתחיל לכתוב על רוק. אי אפשר למכור עגבניות בלי לראות אדום מול העיניים. כל עיתונאי ולא משנה אם הוא כותב על פוליטיקה או מוזיקה יספר לכם (אם יש בו יושר) על הברנז'ה הארורה. על שימת רגליים. חנפנות. שקרים. כשסוף סוף יש מישהו באמת מוכשר, הבלתי מוכשרים, שהם 99% מהכותבים יקללו אותו במעשים. לא רק בדיבור. ימותו הקנאים: אני יודע שאני מיוחד, מדליק, מעצבן, מרתק. יש בטקסטים שלי יהלומים ויש זבל. אצל הרוב המוחלט של האחרים רק זבל. הם לא יחשו עד שיוציאו לי את האוזניים. לא פעם חשבתי להשאיר על השולחן את האצבע המשולשת שלי ולעזוב. אבא הוריש לי שדות פרג בקולומביה. אני מתעצל לעבור לגור שם ולטפל בהם כמו שצריך. אולי לעזוב את הארץ הגוססת הזאת ולגור בדרום אמריקה? אבל מ. גרה פה. החתולים שלי פה. אראה מגוחך בתור ברון סמים עם טי שירט של "מוות ביוני". אולי ייקרה נס ויקום עוד מישהו באיכות של ענבל פרלמוטר – הדבר הכי מעמיק שקרה ברוק הישראלי. חבל שאחמיץ אותו. כן. עומק. אין שום עומק בלהיות מיליארדר. אתם צוחקים? אני בוכה. עשיתי בחיים כל כך הרבה דברים מיותרים. חלקם נוראיים. למדתי בדרך הקשה שרוב האנשים חלאות. שרוב העיתונאים )כמו רוב הסופרים) חיות טרף. את מלאך המוות שמקועקע על זרוע שמאל שלי עשיתי בגיל שש עשרה, נשבעתי אז שמי שעוד פעם יגע בי בלי רשות אהרוג אותו.
והרגתי.

אולי לכן אני משתדל כשאני כותב על מוזיקה להפוך את המילים שלי ל"כתיבת נשמה", על משקל "מוזיקת נשמה". משפטים צריכים לנשום. להנשים. לא, מר נסים קלדרון, לא רק לגרום לחשוב. גם קברים המוניים גורמים / צריכים לגרום לחשוב. משפטים צריכים להקים לתחייה. אני יודע אני יודע שלפעמים הטקסטים שלי כמעט לא קשורים לדיסק / הופעה שאני שומע / רואה. אבל הכמעט שלי יותר שלם / מושלם / קשור מהמלא של האחרים. אני שומע אחרת. כותב אחרת. חי אחרת. "ביום אחד שלי יש יותר מאשר בשנה שלמה שלכם" כתב לו ריד על עטיפת תקליט שלו.

יותר ויותר אני מתרחק מהעולם החילוני. מיציתי אותו דרך כל החורים בגופו כפי שהוא מיצה אותי דרך כל החורים בגופי. היה רע לתפארת. הרי הסיבה שבקרמטוריום בטרבלינקה לא היו כסאות / ספסלים היא מה שאייכמן אמר פעם בציניות: "אלוהים שלכם יכול לעמוד". הוא לא זקוק לכסא כדי לשבת ולנוח". לכן, בשנים האחרונות אני מחפש דיסקים כמו Seam של עדיה גודלבסקי.

המשורר חזי לסקלי אמר: "שמתם לב שההבדל בין "עגל הזהב" ל"עגיל הזהב" הוא רק באות אחת? האות הכי קצרה וישרה בשפה העברית?". הצלילים בדיסק של עדיה הם הגיגים על אמונה. יש בהם, כשהם בודדים או באים ברצף עדות לחיפוש אחר משהו. לא אחר לחן קליט, משפט מוזיקלי עם התחלה וסיום. לא אחר אמת כלשהי, אין בהם רצון להרגיע, אין בהם עדות על מצב רגשי של המלחין / מבצע. אין בהם מחקר אם אלוהים קיים או לא, אדיש או לא. אין בהם עבודת השם או עבודת משהו שהוא חסר שם וצורה. יש בהם פרשנות על מעשה עגל הזהב: אנשים יולדים אנשים, בוראים משהו מבשר ודם, אבל בעצם היותר מוצלחים מהם הם אלו שמשמידים את הבשר והדם. שהופכים משהו מוצק למשהו חסר צורה ושם. כלומר, מעשה עגל הזהב במהופך. "להאמין" אומרת עדיה גודלבסקי "זה להתפרק מאמונה. זה להעלים".

זה הרווח שבין מיתרי הנבל – כלי הנגינה של גודלבסקי. זו השתיקה בין השמעת קול להשמעות קול. בין השמעת קול להשמדת קול. בין ריסוס, היסוס וריסוק. תתבוננו. תקשיבו. תבינו ש"ספר בראשית" הוא בעצם "ספר הסוף".

scan0016

סגור לתגובות.