השריפה

אתם מכירים שירים ש"נראים" עשר. כמו כמו מכונית נקייה, פה ושם מלוכלכת, זזה (כמעט) ללא רעש, בלי דפיקות רציניות בשלד. זזה כראוי קדימה ואחורה. תענוג להביט בה. אבל… אורכה רק עשרה סנטימטרים. רוחבה – מקסימום חמישה. היא בעצם מכונית צעצוע. זה לא אמיתי. זה ה"כמו".

אתם, כלומר אני, מוצא עצמי אחרת. לבד בכביש ישר מאוד. מאחור ומלפנים הוא נמשך. משני הצדדים גבעות חול עירומות. אני הולך קדימה. פתע אני מבין שאני יכול לברוא כל מה שאני רוצה. אני בורא סוס ונער רוכב עליו. אני בורא נערה לבנה גבוהה פוסעת לידו עטופה גלימה לבנה. אני בורא דורבן שמדדה אחריהם. וכלבלב חמוד, לבן, שרץ לידם, אחריהם, לפניהם. אני הולך איתם. מבין שתעודת הזהות / כרטיס אשראי / כסף לא חשובים. לכן לא בראתי אותם פה. אנחנו הולכים והולכים.

השמש שוקעת. בלילות אנחנו עוצרים בצד, מדליקים מדורה. הנערה והנער מחובקים. הכלבלב ישן ורגליו בכיוון השמיים. סתם שמיים. הדורבן הלך לאן שהלך. כשבא היום אנחנו ממשיכים ללכת. רחוק הכביש ממשיך. יש ימים שיורד גשם. הוא כמו גפרורים שקופים חסרי רעש שמשמיעים רעש רק כשהם נשברים על הכביש. הנערה והנער הולכים קרובים כל כך אחד לשני. האש ביניהם יותר גדולה מזו שכל הגפרורים בעולם יוכלו אי פעם להדליק. אחרי כמה חודשי הליכה בטן הנערה מתעגלת. אף אחד לא מאיתנו לא מדבר. כי המילים הן "כמו". לא הדבר האמיתי. לכן אין שמות לנערה, לנער, לסוס, לכלבלב ולדורבן. את השם שלי שרפתי ב"קרמטוריום". גם את המילים אני לאט לאט מכניס לתוכו. אם ארצה אוכל לברוא עיר, אנשים, כותרות, קולות. אני לא רוצה.

כעת התור שלכם להחליט אם אתם רוצים להצטרף להליכה שלי. אני לא מנהיג ולא מונהג. שרידי הקוקאין על השולחן שלי הם טביעות פרסות הירח. לבנות יותר משאי פעם טעמתם.

מה שקורה במצעד הזה דומה לשירים של – לדרך של קווין איירס (Kevin Ayers), רוקיסט אנגלי שמת לפני כמה חודשים בגיל 68. כשהיה צעיר היה עם רוברט וייאט ב"סופט מאשין". בניגוד לכל כך הרבה שירים של אחרים השירים שלו לא מתחילים מנקודה מסוימת ולא "הולכים" / "נוסעים" לנקודה מסוימת. הם קורים, מתרחשים במקום אחד, בנקודת אחת, כלומר, בנקודת זמן אחת. ששורה מוזיקלית אחת בכל אחד מהם מתחככת בזו שלפניה / אחריה. בעצם, היא כן נוגעת, ועמוק. אבל רק בחושך. כשאתם לא רואים / שומעים. אתם רואים / שומעים רק את הבטן המתעגלת שלהם. לפעמים החיבור נשמע / נראה כסוס דוהר על פרסות שקופות. לפעמים אני רוצה לכתוב על המראות / קולות, אין לי עיפרון / עט, אני זומם לעקור כמה מחטים מהדורבן ולהשתמש בהן כעטים – טיפות הדם של פצעי הדורבן הן הדיו – אבל למה להכאיב למישהו?

אני חושב שקווין איירס נאלם, יותר מפחות, בשנים האחרונות לחייו משום שלא רצה לפגוע באף אחד מהצועדים איתו. או מהצועדים בתוכו.

אני לא יודע אם איירס גידל כלב. ביוטיוב יש ריאיון די עדכני איתו. הוא, שהיה בחור יפהפה, נראה מקומט, מוזנח.

תבינו, גם אם מוסיקאי רציני מפסיק להקליט, הוא ממשיך לחשוב / לחבר / לנתק / לשכוח / לפנטז / למחוק שירים.

מוסיקאי כזה הולך יחף לכל מקום. עד מותו. משנה לשנה כפות ידיו מדממות יותר. קווין איירס לקח הרבה נערות – אפילו גנב את חברתו של ג'ון קייל – וגם ברא הרבה נערות. לו רצה הוא יכל לברוא לעצמו חשבון בנק ענק, בית ענק, מאות שירים. הוא לא רצה. תקשיבו לשירים הכה יפים ומיוחדים שהוא כן ברא. ואחר כך תחשבו על, לא, בעצם תרגישו את השנים הארוכות בהן הסתגר, שתק, הסניף – שחף שמרוב הסנפות משנה לשנה הפך ליותר ויותר לבן. תנו למחטים לדקור אתכם ותבינו את הקול.

scan0001 (2)

סגור לתגובות.