סרק סרק

קול כמו שיהיה לחוליו איגלסיאס כשיחתכו לו את הביצים והוא יתעייף מלקונן על זה. מוסיקה – תארו לכם אותו חושף שיניים עם סתימות מווזלין. הו, נכון, זה מושך ודוחה. חושף ובוכה. אבל זה בכי שלא מעורר ולא מצער. משהו באמצע. ריק אבל מרתק. שירים שמורכבים מבתים שבבוקר מדפיסים בהם הזמנות לחתונות ובלילה משמשים כבתי זונות. בבוקר הנערות שעוברות בהם מסתתרות במעטפות הכי לבנות וקטנות בעולם. בפינות הכי חשוכות בחלומותיכם. תכירו: להקת "death cab for cutie" שבאה מוושינגטון. השירים שלה הם לא נורא יפים. הם נורא ואיום יפים. לזמר קוראים בנימין גיבארד. שירתו מזכירה את זו של פול סיימון, אבל פול סיימון כזה שאיבד את דרכו לחדר אמבטיה בה אתה מתנקה מחלומות רעים. הם בדרך מ1997. אלבום אחד שלהם "Plants" היה מועמד לגראמי. אם אכפת לכם מזה. ב"אמאזון" נבחר האלבום השני שלהם "we have the facts and we're voting yes" למקום 14 במצעד אלבומי האינדי הכי טובים. אם אכפת לכם מזה. המוזיקה שלהם כל כך חסרת יומרות שהיא הופכת לנורא מיוחדת.

נורא לדבר עם סופרים / מוסיקאים / עיתונאים / קולנוענים ישראלים. כל אחד מהם חושב שהוא גאון. לפני שנים נסים קלדרון סיפר לי שפגש משורר ידוע שאמר לו: "אני לא טוען שאני כותב יותר טוב מאלתרמן אבל אני גם לא טוען שאלתרמן כתב יותר טוב ממני". סופרים ישראלים לא הולכים על פרס ישראל. הם הולכים ישר לנובל. בביתם, בצד הפנימי בדלת ארון הבגדים, מוצמדת רשימת פרסים אפשריים. החל מפרס רעננה ועד לפרס נובל. בכל פעם כשהם מתלבשים, הם מציצים ברשימה. מה כבר כבשתי?

אדם ברוך נתן לי שמות (אפרסם אותם בקרוב): 4 פרוזאיקונים ו-3 משוררים שכל יום שישי נוסעים ב-4 אוטובוסים ונכנסים ל-3 סופרמרקטים כדי לבדוק כמה אנשים מזהים אותם.

יהודה נוריאל, אחד העיתונאים היותר אינטליגנטים פה, אמר בראיון ל"גלובס": "יותר מדי גברות ואדונים בעיתונות פה חושבים שאם הם שמים את המילה 'אני' ברשימה שלהם, הם הופכים לרון מיברג. ובכן, הם לא".

בגיליון הפרידה של "רייטינג", עיתון בידור מטעם "מעריב", כתב העורך בכנות נדירה: "ניסינו לחקות את רון מיברג בלי שתרגישו".

כשקורית טעות ומישהו מחמיא לי, אני עונה: "כל אחד יכול לכתוב על מוסיקה. נסה ותיווכח. אל תוותר".

נכון שקורה נס ובחור/ה אולטרה כישרוני/ת (לסטר בנגס, ריצ'רד מלצר, פול ווילאמס, פול מורלי, גרייל מרקוס, סקוט כהן, ניק כהן, ניק קנט, ג'ולי ברצ'יל, גידי אביבי) עושה מעשה. אבל אף אחד מהם לא ג'ק לונדון או וויליאם פוקנר. ולא וויליאם בורוז' או ג'ון קונולי, סופר מתח אירי גאוני.

איש התיאטרון הצרפתי אנטונין ארטו אמר: "לאמנות תפקיד אחד: ללמד אותנו שכל רגע השמיים עומדים ליפול לנו על הראש". לכן תפסיקו להשוויץ. אולי היום סוגדים לכם. אבל מחר יכסחו.
זהו.
אם ישאלו אותי מה למדתי מ"death cab for cutie" אענה: לגדל צנוניות בגינה שלי. לא עץ אלון גבוה יותר ממגדל אייפל. נמאס לי מאבות שחושבים שהם מגדלים יורשת לבר רפאלי ולוירג'יניה וולף. מאמהות שטוענות שהן מגדלות יורשים ליאשה חפץ ולאלפרד היצ'קוק. מתלמידים ב"רימון" שמעקמים את האף וחולמים לשכתב שירים של גבריאל בלחסן. הרוקיסט הכי מעמיק בארץ.

היי קובי. לא שכחת ש"קרמטוריום" הוא בלוג מוזיקה?

לא. אין לי עניין בספירת אקורדים. בדיווח באיזו שניה בשיר אריק קלפטון מפסיק לנגן וישנה דממה, ולפתע הקול מתחיל מחדש. בכותבות על מוזיקה שמתחפשות למנתחי מוח ובעצם הן רק ספריות. בכותבים שהם עינב בלי מיץ שחושב שהוא חשוב כמו ישעיהו ליבוביץ. הוא לא ליבוביץ. הוא סתם ביץ'. אחת המטרות של "קרמטוריום" היא לשרוף אגו. הרי ההבדל בין העיתונאי האמריקאי האנטר תומפסון לבין מיליון חקייניו לא היה רק בכישרון ההבעה. תומפסון אהב את עצמו אבל גם בז לעצמו. ויותר מאת עצמו אהב את הכתיבה. לא את כתיבתו אלא את הכתיבה בכלל. אבל יותר מאת הכתיבה הוא אהב עד טירוף את ארצות הברית ששרפה יותר ויותר את ליבו. מיליון חקייניו אוהבים בעיקר את עצמם.

תרגיל לעבודת בית: הקשיבו ל-"death cab for cutie": את מי בעיקר אוהב בנימין גיבארד, הכותב העיקרי שם?

הביטו בתצלומי הלהקה. כמה עולים הבגדים המחוצ'מקים שלהם. ידעתם שהם מכניסים בחינם לקונצרטים שלהם צעירים מרוטי בגדים עם עיניים שרופות? מתי רוקיסטים ישראליים עושים זאת?

איש חכם אמר: "אין כמו ארוחה של פועלים: פרוסת לחם שחור טרי עם מרגרינה, מלח ובצד מלפפון, עגבנייה, צנונית וביצה קשה". לא קראו לו פול, ג'ורג', רינגו או אביב גפן. ג'ון לנון נראה לי בסדר. אני מכיר ספר מאיר אחד עליו שמגלה שלנון תמך כספית במחתרת האירית האלימה "IRA". אז "פועלי כל העולם התאחדו".
אבל אתם יודעים איך זה ייגמר.

scan0003

סגור לתגובות.