רם

שגיאות. רעש. אותיות חסרות. עודפות. הבלוג הזה תפור בלי הבדל בין זכר לנקבה. זה לא מעיד על כלום. תאונה אחת שווה אלף מילים.

הנמשים שעל הפנים שלי הם מה שמשאירים הפרפרים והציפורים כשהם גומרים לעמוד על הראש שלי.

מילים מילים מילים מילים מילים הן מתחילות לעזוב אותי. אני שמח על כך. אמרו לי שתמונה שווה אלף מילים.
תמונה שווה גם אלף צלילים.

אני מאמין שאני יודע להסתכל.

משנה לשנה העניין שלי במוסיקה / סיפרות / עיתונאות מסתבך.
פעם בחודש קורה במועדון ה"צימר" ערב שירה.
רוני סומק ויעקב ביטון קוראים שירה.
יש להם ספרים חדשים: "כח סוס" ו"מחברות התבוסה". שניהם גבוהים מאוד. כשביטון קורא קורה משהו מיוחד. הוא מדבר שירה בקול חרישי ביותר ואפשר להגדיר את מה שקורה כאיש כותב בקול רם. הנה, אות מצטרפת לאות. חשבתם פעם שהמילה "אות" היא צירוף המילים "אות" ו"תו", כשלאות הראשונה באלף בית מצורף סימן של צליל? המשפט פה ממש לא ברור אבל כוונתו להדגיש שמראה / תמונה ובטח צליל / מוסיקה תמיד בהירים יותר ממילים.
כשביטון קורא אתם רואים. תמונה אחת שווה אלף מילים. אצל רוני סומק זה שונה. כשהוא קורא שירי אהבה העור כבה. לא אור באות "אלף", אלא עור באות "ע'". האור כבה, העור נושר ורואים את הבשר. איזה יופי. הנה, ראו את הבשר בשורה "כך היו הופכים ענני היום לצעיפים שמוטים על כתפי אלוהים".

לראות את ביטון וסומק קוראים מראה לי שעדיין למילים חשיבות עבורי. אני עושה את המשפטים האלה בליטא. יום אחרי שעם מי שנותרו ממשפחתי ביקרתי בעיר טאורגא. בשדה בו רצחו גרמנים ומשתפי פעולה מקומיים את סבתא, סבא, ושניים מהבנים שלהם ב-1941. השארנו במקום שני דגלים ישראליים ואמרנו קדיש.
לגבינו עדיין יש חשיבות למילים. למראות.

אנחנו חוזרים לוילנה. אני הולך לחפש דיסקים של מוסיקה קלאסית אוונגארדית. כמה שיותר נועזים. קניתי שני ספרי שירה ליטאית. אני לא מבין מילה, אבל רואה את תצלום המשורר נייריוס סיבולסקאס. צירפתי פה את התצלום. הוא מאוד צעיר, ואם תביטו היטב בעיניו תראו בהן גיא אריגה: שם הוא רואה ואורג מילים.

מגיא הריגה אחר, בדרך לעיר פלנגא, לקחתי למזכרת נוצת ציפור שמצאתי שם. אולי אטבול אותה יום אחד באמונה שיש טוב בעולם ואתחיל באמת לכתוב. לכתוב אמת.
–