ארכיון חודשי: יולי 2013

חד

לא עוזבים. היה היה פעם כשחן שינברג ואני מופיעים כ"דובי הנמלים" במועדון בתל אביב שקוראים לו "המחוגה". אף אחד לא בא. קטי דור, אשתו של חן, קראה לשתי האחיות שלה כדי שימלאו את המעברים. קראתי טקסטים שתרגמתי משירת יבגני יבטושנקו, ריצ'רד בראוטיגן, פיליפ למנצ'יה וחן עשה כישוף עם הגיטרה, המגברים והפדלים. קראתי יותר שמות עיתונאי רוק / זמרים / ות שחשבתי שיבואו. אלה שחשבתי שיכבו את הביטחון האגואיסטי והשמרנות שלהם ויפתחו למישהם מאוד שונים. לא באו. חן ואני הוצאנו דיסק "דובי הנמלים". לפחות קטע אחד שעשינו, קרוס בין נאום מוקלט של בניטו מוסוליני, הדיקטטור האיטלקי ובין קולות מריעים שהקלטנו מישיבת מרכז הליכוד, הרגיז הרבה. כשהשמענו אותו ברדיו 106.

הדיסק אזל. בקרוב ייצא שוב. כי עוד ועוד מכינים פה מגפיים מסומרים וסרטי שרוול. כדי לפתות אתכם לקנות אותו, הנה תרגומים שלי ליבטושנקו. הם לא בדיסק. הם עדות לציפייה שלנו שתקשיבו לו, ואולי תקנו אותו. ואולי תאהבו אותו. ואולי תמליצו עליו. ואולי, כשתפתחו את קופסת הדיסק, תמצאו בתוכה חפץ איתו…

1.
אהובתי תבוא
תשליך זרועותיה ותכרוך אותן סביבי,
את פחדי תבין, תתבונן בשינויים שבי.
פנימה, מהחשכה הניגרת, מהליל השחור כזפת
לא משתהה לסגור את דלת המונית
תרוץ במעלה המדרגות דרך המרפסת הנרקבת
בוערת באהבה ובאושר אהבה
תרוץ נוטפת במעלה המדרגות, לא תדפוק,
ראשי תיקח בידה
ובהפילה מעילה על כסא
הוא יחליק לריצפה בערימה כחולה.

2.
אני מכיר את הסביבה
היא עוד לא מכוסה ירוק
אבל – הניחי זאת לי.
אמצא את הגבעה הירוקה מכולן
ושימלתך תהיה
פרח יחיד
שצומח בלב העשב.

scan0002 (3)

רם

שגיאות. רעש. אותיות חסרות. עודפות. הבלוג הזה תפור בלי הבדל בין זכר לנקבה. זה לא מעיד על כלום. תאונה אחת שווה אלף מילים.

הנמשים שעל הפנים שלי הם מה שמשאירים הפרפרים והציפורים כשהם גומרים לעמוד על הראש שלי.

מילים מילים מילים מילים מילים הן מתחילות לעזוב אותי. אני שמח על כך. אמרו לי שתמונה שווה אלף מילים.
תמונה שווה גם אלף צלילים.

אני מאמין שאני יודע להסתכל.

משנה לשנה העניין שלי במוסיקה / סיפרות / עיתונאות מסתבך.
פעם בחודש קורה במועדון ה"צימר" ערב שירה.
רוני סומק ויעקב ביטון קוראים שירה.
יש להם ספרים חדשים: "כח סוס" ו"מחברות התבוסה". שניהם גבוהים מאוד. כשביטון קורא קורה משהו מיוחד. הוא מדבר שירה בקול חרישי ביותר ואפשר להגדיר את מה שקורה כאיש כותב בקול רם. הנה, אות מצטרפת לאות. חשבתם פעם שהמילה "אות" היא צירוף המילים "אות" ו"תו", כשלאות הראשונה באלף בית מצורף סימן של צליל? המשפט פה ממש לא ברור אבל כוונתו להדגיש שמראה / תמונה ובטח צליל / מוסיקה תמיד בהירים יותר ממילים.
כשביטון קורא אתם רואים. תמונה אחת שווה אלף מילים. אצל רוני סומק זה שונה. כשהוא קורא שירי אהבה העור כבה. לא אור באות "אלף", אלא עור באות "ע'". האור כבה, העור נושר ורואים את הבשר. איזה יופי. הנה, ראו את הבשר בשורה "כך היו הופכים ענני היום לצעיפים שמוטים על כתפי אלוהים".

לראות את ביטון וסומק קוראים מראה לי שעדיין למילים חשיבות עבורי. אני עושה את המשפטים האלה בליטא. יום אחרי שעם מי שנותרו ממשפחתי ביקרתי בעיר טאורגא. בשדה בו רצחו גרמנים ומשתפי פעולה מקומיים את סבתא, סבא, ושניים מהבנים שלהם ב-1941. השארנו במקום שני דגלים ישראליים ואמרנו קדיש.
לגבינו עדיין יש חשיבות למילים. למראות.

אנחנו חוזרים לוילנה. אני הולך לחפש דיסקים של מוסיקה קלאסית אוונגארדית. כמה שיותר נועזים. קניתי שני ספרי שירה ליטאית. אני לא מבין מילה, אבל רואה את תצלום המשורר נייריוס סיבולסקאס. צירפתי פה את התצלום. הוא מאוד צעיר, ואם תביטו היטב בעיניו תראו בהן גיא אריגה: שם הוא רואה ואורג מילים.

מגיא הריגה אחר, בדרך לעיר פלנגא, לקחתי למזכרת נוצת ציפור שמצאתי שם. אולי אטבול אותה יום אחד באמונה שיש טוב בעולם ואתחיל באמת לכתוב. לכתוב אמת.

scan0001 (3)