הפול

אמרו לפול מורלי בן ה-12 לכתוב חיבור: "חיות הבר של אפריקה". זה תלוי על קיר מערכת "דיילי טלגרף". לא מפתיע שהוא לא טרח לכתוב על חיות, חיות בר ואפריקה. כמעט 5000 מילים. הנער שעתיד להיות עיתונאי / מבקר הרוק האנגלי הכי נערץ כותב על יחס מחפיר לנערות עובדות בכולבו במנצ'סטר. כאילו היו… אבל לקראת סוף החיבור מורלי עושה סוויץ' מדהים: הוא מדווח איך ניסה להפסיק לאכול בשר. אחר כך סוויץ' אחר: ציטוט הזיות מיניות שדווקא נערות לבקניות "שהשדיים שלהן לבנות ובולטות כמחטי פיל" מביאות לו. ממש בסיום הוא מרטש את הטקסט של עצמו, קובע שזה עלוב לשבת במנצ'סטר ולכתוב על אפריקה. "צריך לנסוע לאפריקה ולראות את החיות במו עינייך". הנה, ילד מסביבת מנצ'סטר נוגע חזק במה שנורמן מיילר, הסופר האמריקאי הגדול רק בגיל 40 הגיע אליו כשכתב: "הבוז העצמי של מי שמזיז את היד כדי לשים מילים של מחאה במקום להרכיב פצצות כדי לשחרר אסירים מבתי כלא שבנו משרתי השלטון". המורה שבדק את החיבור כותב בתחתית הדף האחרון: "כתיבתך יוצאת דופן. וגם נהדרת. לא תמיד שני דברים אלה באים יחד".
מי שלא מאמין לסיפור הזה שיסע למערכת העיתון האנגלי.
או בעצם לאפריקה.

הוא גאון. כי הוא לא כותב על מוסיקה או על מישהו שעושה מוסיקה, אלא על המשהו שעשה את המישהו שעושה מוזיקה. הוא לא שקרן. הוא כותב על מה שאגי משעול, בשניה נדירה של אמת, קראה לו "לעשות ריבה מדמעות של עטלפים".

מגיע לו לבנת זהב על כל מילה.

הוא כתב ב"ניו מיוזקל אקספרס" עד 1983.

עדיין נער הוא שלח את הפנזין שלו לניל ספנסר מה-NME עם פתק: "הנה מישהו שכותב יותר טוב ממך".

ספנסר טלפן לו: "קח את עצמך ואת מכונת הכתיבה שלך ובוא ללונדון. קיבלת עבודה".

הוא חיית בר בעולם בו 99% מעיתונאי רוק הם סוסים מאולפים מרצון. לא סוסים אצילים, אלא עצלים. אני כבר לא קורא עיתונים / בלוגים כמו פעם. מעיתונים אני עושה מגבעות. לא. בעצם, אני עושה מהם כובעים של ליצן ומוסר אותם למי שכותב בעיתונים. מתאים להם. ראו ראו את X ו-Y מעיתון Z הולכים ברחובות עם האף בענן וכובעי ליצן מתנענעים על פדחתם. בעצם אתם לא צריכים לצאת מהבית. אם תקראו אותם כבר תראו את המלכים העירומים האלה.

מורלי איתם. יודע שהוא דומה. מבין – ואם תקראו אותו טוב תבינו שעל זה הוא כותב – איך העשירים והשטחיים צדים אותנו. טורפים אותנו. מנסים לסגור את פינו. או לפחות מכניסים אותנו לכלובים ומציגים אותנו לראווה בגני חיות (טלביזיה, רדיו, עיתוני נייר).
כאן, באפריקה, בלב הג'ונגל.

הנה מורלי על מורלי מספר קודם שלו "מילים ומוסיקה":
"המשפיעים הכי גדולים עלי היו ריצ'רד מלצר ולסטר בנגס. כתיבתם על מוסיקה הושפעה מכותבים אמריקאים גדולים: נורמן מיילר, טום וולף, בורוז, המינגווי, הרפתקני דימיון ספונטני: קרואק וגינסברג. נושאי מוחות פרא, זייני מציאות פרנואידים: פיליפ קי דיק, נורמן ספינרד, הרלאן אליסון. מלצר ובנגס רצו שכתיבתם על מוסיקה, על הופעה, תהיה בעצמה הופעה. שכמו שכתיבתם הפכה מוסיקאים למפורסמים, היא תהפוך גם אותם, הכותבים, לכוכבים. להבליט שגם להם, העיתונאים, יש עוצמה, חזון, סגנון, אופי והשפעה במינון ענק. ידעתי שהעסק תחרותי מאוד. שזה מטופש לכתוב על מוסיקה ולהישאר אלמוני. צריך שיבחינו בך. אתה חייב לברוא זהות עצמית קורנת למרחקים. כך חשבו ועשו עיתונאי רוק כניל קנט, אידריס ווטר, איאן מקדולנד וצ'רלס שאר מורי. הם היו מרוכזים בעצמם באופן מופלא. הם הדגישו שהם בתחרות: מיהו עיתונאי הרוק הגדול בעולם? בתחילת שנות האלפיים קורה דבר אחר: להיות מבקר רוק זה להפוך לפקיד. פעם לכתוב על רוק היה למעוך את האף של הגלקסיה. להבהיר לאנשים שדברים יכולים להתנהל אחרת: להיות טובים יותר, מוזרים יותר, אפלים, מהירים, הרבה יותר חדשים. פעם האמנו שעיתונאי רוק יכול להיות החוליה החסרה בין דיויד בואי לווילאם בורוז. פעם רציתי לשרוף את הדף כמו לסטר בנגס, לזהור למרחוק באמצעות הקשרים מקוריים כמו ניק קנט. לדבר בקול ולהסתער על הקול כמו צ'רלס שאר מורי. לעצב מחדש את ההיגיון כמו ריצ'ארד מלצר. להצחיק בפנים קפואים כמו כמו איאן מקדונלד. שהמילים שלי יזוזו כמו מרק בולאן. עם הנשמה של קולטריין. המוח של אינו. הגוף של איגי. הפוליטיקה של MC5. להמציא היסטוריות הפוכות. סדרים אלטרנטיביים אבל אחר כך גם להם להראות אצבע משולשת… והקול הביא לי הזדמנות לכתוב על עצמי כי זו הייתה הגישה של לסטר בנגס. לא היה לו ספק שהוא מרכז העולם. שהכל צריך להתייחס אליו. שכך צריך לכתוב על מוסיקה. כתיבה שנולדת בין רגע. עם הכאוס, המוזרות, המציאות המשתנה מרגע לרגע. את מה שהדריך את הכתיבה שלי אפשר לומר בשלוש מילים: 'מילים', 'פופ' ו'אני'".

קובי מאחל לכם שיום יבואו ותראו שהים מורכב ממיליוני מנקי ארובות זעירים שהעור שלהם בצבע כחול, שקצף לבן על שפתותיהם בגלל שהם כועסים. על מה הם כועסים? על שאתם מעלים את החלומות שלכם באש, על שאתם קוראים למי שמשתעל מהעשן בביתכם זמרים, סופרים, ציירים. אבל מספר לספר (ספרו החדש חדש נקרא "הצפון") פול מורלי מושך אתכם אל מחוץ לעשן. אל מחוץ לפופ ולרוק. אל מחוץ לג'אז, למוסיקה קלאסית. אני חושב שהוא המטיף הגדול ביותר למוסיקת העם הטהורה, הישנה, דווקא בלי כמעט להזכיר אותה, דווקא בגלל העיסוק האובססיבי שלו ברוק / פופ. אהיה חריף יותר: מורלי שר את שירת העשבים השותים מי תהום לא מזוהמים שיכסו לאט לאט את גורדי השחקים שממלאים את הערים שלכם. הוא מבין שהרעש, עוצמת הקול שבשירי רוק הם בעצם קול הסדקים המתרחבים במפלצות האבן והברזל להם אתם קוראים "בית". וזה בדיוק מה שרוק אמיתי חייב לעשות: לעמוד מול ראי ולהוציא אצבע משולשת. קודם כל לעצמו.

מורלי הוא עיתונאי רוק שיורק על עצמו כי הוא מבין שמילים הן ערימת כלים מלוכלכים בכיור ונדיר למצוא עיתונאי שבמקום להאביס את עצמו, מגיש אוכל לרעבים באמת.

scan00083

סגור לתגובות.