ללא מסגרת

בהתחלה דף ריק. לבן לבן. המון המון כדורי דם צפופים מאוד.
ראיתם פעם צלחת מעופפת ענקית, עמוסה באלפי שמלות כלה שלאט לאט ובשקט נוחתת? תקשיבו לפתיחה האינסטרומנטלית של השיר "מיסטרס דראד" מהאלבום "לולו" של לו ריד ומטאליקה ותראו.

אנשים שמריחים מזיעה הם הקונים הכי טובים שלי. לפני עשור ניסיתי לפתוח חנות שתמכור רק ספרי מתח ופשע. באנגלית ובעברית. המכירות לא היו משהו. הקונים/ות היו משהו גדול. כמעט לא באו צעירים. גיל ממוצע 30-70. לבושים גרוע, מסורקים גרוע. בגלל שאני חוקר מבטים, הרביתי להסתכל להם בעיניים. היה שם רעב לחטאים. סופר הפשע האמריקאי רוס מקדונלד אמר: "הגיבור האמיתי בספר מתח טוב הוא לא הבלש. לא הרוצח. אלא הגוויה".

ספרים שמריחים מגוויה אהובים עלי מאוד. אבל גוויה בספרים כאלה היא לא רק גוש בשר בלי חיים. אני חושב שמקדונלד התכוון לגוויה במובן רחב יותר: לחלומות שקברתם עמוק עמוק בתוככם ושאתם יודעים שאין לכם אומץ להגשים אותם. כמו:

הנה רשימת פוליטיקאים ישראליים שאני, לדוגמא, רוצה לשלם להם מה שמגיע להם: ……, ….. ….., ….. .. ….., ……….., ……. ….., …. …….., ….. ……, …… …. …..

הצד השני של חלום הוא הכניעה. הנטישה. רצון להרים ידיים, לפרוש, לא להשתתף במרוץ האפל, הגס, המחריד, שבחיי היומיום. אד מקביין (Ed Mcbain), סופר מתח אמריקאי שהוציא המון ספרים, הרבה מהם תורגמו לעברית, מתאר רצון לשבור פרישה / כניעה כאלה בקטע הבא בספרו "רצח סוחר הסמים":

"מה שמך?" שאל אובראיין.
"איזבל מרטין".
"בת כמה את, גברת מרטין?"
"בת שישים".
"איפה את גרה?".
"בשדרות אינסלי".
"באיזה מספר?".
"657".
"עם מי את גרה בכתובת זו?".
"עם בעלי, רוג'ר; בני, פיטר; ושתי בנותיי אנני ואביגייל".
"האם תרצי לספר לנו מה קרה הלילה?" שאל קלינג.
"הרגתי את כולם" אמרה. שערה היה לבן, אפה עדין, ועיניה חומות ניבטו מאחורי משקפיים ללא מסגרת. מבטה היה מופנה קדימה שדיברה, כאילו התעלמה מהסובב אותה בחדר או מהחוקרים.
"האם תוכלי למסור לנו פרטים הגברת מרטין?".
"תחילה רצחתי אותו, את בן הכלבה".
"למי את מתכוונת גברת מרטין?".
"לבעלי".
"מתי קרה הדבר?".
"כשחזר הביתה".
"האם זכור לך באיזו שעה הגיע הביתה?".
"לפני זמן קצר".
"השעה עתה כמעט ארבע" אמר קלינג. "האם תוכלי להצהיר שהשעה הייתה בסביבות שלוש ושלושים שקרה הדבר?".
"לא הסתכלתי בשעון" אמרה. "שמעתי את המפתח סובב במנעול והלכתי למטבח שם מצאתי אותו".
"כן?".
"לקחתי את סכין בשר והכיתי בו".
"מדוע?".
"מכיוון שרציתי".
"איפה היכית בו, גברת מרטין?".
"על ראשו, על צווארו, ונדמה לי שגם על כתפיו".
"שלוש פעמים?".
"פעמים רבות".
"האם ידעת מה את עושה?".
"כן".
"האם התכוונת להרוג אותו?".
"כן".
"היה ברור לך שרצחת אותו?".
"כן. ידעתי שהוא מת, בן הכלבה".
"מה עשית?".
"בני הבכור, פיטר, נכנס למטבח. הוא החל לצעוק בלי להפסיק. הכיתי גם אותו כדי להשתיקו. רק פעם אחת לאורך גרונו".
"האם ידעת גם אז מה את עושה?".
"כן. פיטר זה גם הוא היה בן כלבה".
"מה קרה אחר כך גברת מרטין?".
"נכנסתי לחדר השינה האחורי, מקום בו ישנות בנותיי, והכיתי קודם את אנני ואחר כך את אביגייל".

לאחד מגיבוריו של מקביין, הבלש סטיב קרלה, אישה אילמת חירשת. הגישה שלה ושל סטיב לחיים הפוכה מכניעה. מקביין מתאר את הזוג הזה באופן שובר לב. אבל לא שובר מצער, אלא שובר מאגרוף שניצת בשאגה שקוראת גם לך, קורא כנוע, שבור, שמאבד יכולת להילחם על שפיותך ועל אושר ששם ופה עוד אפשר למצוא בגיא הצלמוות הזה, -לירוק בפרצוף הגורל.

המשפט פה עמוס מדי, אני יודע, אבל חשוב לי לספר עד כמה המאבק לשפיות קשה,מסובך, נוטה להיכשל ולפעמים נראה לא הגיוני. הספרים של מקביין יכולים בשעת מצוקה להותיר אתכם בחיים. אתם לא חייבים לקרוא ספר שלו עד סופו. אפשר לבחור דף או יותר. נסו. ראו מה יתרחש בראש שלכם.

בסוף "המשפט" של קפקא, כאשר נועצים סכין ביוסף ק., אחד המראות האחרונים שיוסף ק. רואה הוא איש זקן, מרים ידיו לאי מקום. הנה הווריאציה שעושה מקביין ב"רצח סוחר הסמים": "להקת יונים חגה מעל ראשם וחנתה על הספסלים הסמוכים. אדם זקן, במעיל חום, זרק ליונים פרורי לחם והן עסקו בליקוט ואכילה" (התרגום לעברית של א. מרגלית).

חנות הספרים שלי החזיקה מעמד פחות מחצי שנה. אולי גם בגלל שהשם שלה העלה קונוטציות שאנשים לא אהבו. קראתי לה "בום בום קסטנר". ע"ש ישראל קסטנר שנרצח אחרי ששופט ישראלי קבע ש"הוא מכר את נשמתו לשטן הגרמני". אני מומחה בלקלקל לאנשים מצב רוח. אבל זה היה כדאי. לראות אנשים קרועי בגדים, לא מגולחים, קונים ספרי מתח חתומים על ידי מחברים כסטיוארט מ. קמינסקי, רוברט קמפבל (אותו אני מעריץ)…

"תפסיקו לשאול אותי איזו להקה צעירה אני אוהב. תשאלו אותי איזה סופר צעיר אני אוהב" – אמר לו ריד בפעם האחרונה כשביקר בארץ.
תשאלו.
–

הכובע

לכתוב על מוזיקה זה לשתות מרק עגבניות בכף בה חור גדול: הרבה מאוד נשמט, נותר בחוץ. רק תמימים מאמינים שהנוזל האדום שנותר על השפתיים הוא דם אמיתי.

אני מתכוון בכתיבה ללכת יותר לאזור אחר: לא רק לעוות את ההבדל בין זכר / נקבה / יחיד / רבים, מה שאני כבר עושה, אלא משהם יותר חצופים. הישארו איתי בבלוג. בסדר?

הלו. היום בחנות ספרים משומשים קניתי את ספרו של דורון רוזנבלום "תוגת הישראליות". 15 שקל. המוכר שאל אותי "מה המילה הזאת 'תוגת'?". אמרתי: "עצבות". הוא שאל: "אז למה לא להשתמש במילה היותר פשוטה וידועה 'עצבות'?". לא ידעתי מה לומר. מה אתם הייתם אומרים לו?. כך אתחיל את הרשימה על איאן מקדונלד, מבקר רוק אנגלי אדיר שהתאבד לפני 10 שנים. הו, הפשטות. הו הפשטות לכאורה.

תחכו לה?

הנה מקדונלד: "אפילו בספר 'המפורסם' שלי על הביטלס הכנסתי את רשימת הדברים שממש חסרים לי. אבל רק כשגמרתי לכתוב אותו נוכחתי שלו כתבתי ספר על שירי הרולינג סטונס, רשימת החוסרים שלי הייתה בולטת יותר. אלוהים! איך לא הבנתי את הריקנות, את תיאור הבריכה הריקה מתקוות שבריאן ג'ונס מהסטונס מתאר כשהוא מנגן או מסרב לנגן או לא יכול לנגן בשיר 'The Last Time'?".

כך אסיים את הרשימה שלי על מקדונלד. הו הכשלון המרגש לספר ממה עשוי המטה בו הכה המלחין על הסלע ממנו המוזיקה יצאה. אתם יודעים מה? אני חושב שקטעי הפתיחה והסיום הנ"ל מתארים כל כך טוב את מקדונלד, שמיותר להוסיף משהו ביניהם.

אבל אני עוד רוצה לחשוב על זה.

אלבום חדש ל"זולה ג'יזוס" ("Jola Jesus"), כך קוראת לעצמה ניקה רוזה דנילובה, צעירה מאוד, אמריקאית. כבר קוראים לה ברשת "דיאמנדה גאלאס החדשה" או "אליזבט פרייזר (מ"קוקטו טווינס") שהעזה להגיד ללאונרדו דיקפריו 'לך תזדיין, אתה וכל מה שאתה מייצג'". להגיד בצלילים ובהתנהגות. היי, בעצם את זה אני כתבתי.

הו, הפשטות לכאורה.

באלבום 9 שירים, אותם עיבד והפיק ג'ים טרלוול, שמוכר יותר בשם "foetus", אוונגרדיסט אוסטרלי שבע ימים שעשה כמה אלבומי מופת רועשים, מחרחרים, קודרים, צרחניים שדי קשה להחליט אם המסה הצלילית במוזיקה שלו באה מתזמורת סימפונית שהנגנים שלה רבים אחד עם השני תוך כדי נגינה, או שהוא, פיטוס, ברא אותה לבדו מול מחשב מיושן. כל כך לבד שגם הצללים בחדר שלו קיבלו קול. אבל באלבום הזה של "זולה ג'יזוס" הוא עושה מעשה עדין הרבה יותר. רק עם רביעיית מיתרים ופה ושם קצב ממכונה.

הו, הפשטות לכאורה.

אגב, את השם "זולה" לקחה דנילובה משם הסופר "אמיל זולה". היא הופיעה לפני כשנה בזאפה בתל אביב.

האלבום נקרא "Versions". עוד לא החלטתי אם הרשימה הזו היא על איאן מקדונלד או על "זולה ג'יזוס". מה אתם חושבים?
נכון שבספרו הכי ידוע של מקדונלד "מהפיכה בראש" על הביטלס הוא נלחם באגרופים כדי לעקור את המילה "אני".
אבל לא נכון שהוא מיעט להכניס את המילה "אני" ברשימותיו. להפך. ברשת תוכלו למצוא רשימה יפהפייה שלו על ניק דרייק. היא מלאה במילה "אני". בזינוקים זן בודהיסטים, בהרהורים על גלגול נשמות. זאת לא כתיבה "נקייה". אולי לכן הוא התאבד: בגלל חוסר יכולת להכיל בתוכו את מה שחשב לנכון, מוצדק, נקי, יחד עם מה שחשב לטעות, לרע, קשקוש מביש. חוסר יכולת לגרש את הנשיות שבתוכו. הוא חלם על פסנתר שבו רק קלידים בצבע אחד. או שחורים או לבנים.

וכעת התור שלי. לכתוב עליו.
לפני שאני גומר, רק אוסיף שעיתונאי רוק גדול לא מגיע לגן עדן. הוא יוצר גן עדן. עיתונאי כזה נעזר ביוצרים כמו "זולה ג'יזוס", שהמוזיקה שלהם היא בעצם כובע גרב שחור עם חורים לייאוש. מוזיקה שהמבנה שלה כל כך פתוח, כל כך ריק (זאת מחמאה), שהיא סוג של בריכה עליה רמז איאן מקדונלד, שמרוב שמשתינים לתוכה, יום אחד תראו שהיא מלאה עד להתפקע בסנדלים מזהב.
–