הכובע

לכתוב על מוזיקה זה לשתות מרק עגבניות בכף בה חור גדול: הרבה מאוד נשמט, נותר בחוץ. רק תמימים מאמינים שהנוזל האדום שנותר על השפתיים הוא דם אמיתי.

אני מתכוון בכתיבה ללכת יותר לאזור אחר: לא רק לעוות את ההבדל בין זכר / נקבה / יחיד / רבים, מה שאני כבר עושה, אלא משהם יותר חצופים. הישארו איתי בבלוג. בסדר?

הלו. היום בחנות ספרים משומשים קניתי את ספרו של דורון רוזנבלום "תוגת הישראליות". 15 שקל. המוכר שאל אותי "מה המילה הזאת 'תוגת'?". אמרתי: "עצבות". הוא שאל: "אז למה לא להשתמש במילה היותר פשוטה וידועה 'עצבות'?". לא ידעתי מה לומר. מה אתם הייתם אומרים לו?. כך אתחיל את הרשימה על איאן מקדונלד, מבקר רוק אנגלי אדיר שהתאבד לפני 10 שנים. הו, הפשטות. הו הפשטות לכאורה.

תחכו לה?

הנה מקדונלד: "אפילו בספר 'המפורסם' שלי על הביטלס הכנסתי את רשימת הדברים שממש חסרים לי. אבל רק כשגמרתי לכתוב אותו נוכחתי שלו כתבתי ספר על שירי הרולינג סטונס, רשימת החוסרים שלי הייתה בולטת יותר. אלוהים! איך לא הבנתי את הריקנות, את תיאור הבריכה הריקה מתקוות שבריאן ג'ונס מהסטונס מתאר כשהוא מנגן או מסרב לנגן או לא יכול לנגן בשיר 'The Last Time'?".

כך אסיים את הרשימה שלי על מקדונלד. הו הכשלון המרגש לספר ממה עשוי המטה בו הכה המלחין על הסלע ממנו המוזיקה יצאה. אתם יודעים מה? אני חושב שקטעי הפתיחה והסיום הנ"ל מתארים כל כך טוב את מקדונלד, שמיותר להוסיף משהו ביניהם.

אבל אני עוד רוצה לחשוב על זה.

אלבום חדש ל"זולה ג'יזוס" ("Jola Jesus"), כך קוראת לעצמה ניקה רוזה דנילובה, צעירה מאוד, אמריקאית. כבר קוראים לה ברשת "דיאמנדה גאלאס החדשה" או "אליזבט פרייזר (מ"קוקטו טווינס") שהעזה להגיד ללאונרדו דיקפריו 'לך תזדיין, אתה וכל מה שאתה מייצג'". להגיד בצלילים ובהתנהגות. היי, בעצם את זה אני כתבתי.

הו, הפשטות לכאורה.

באלבום 9 שירים, אותם עיבד והפיק ג'ים טרלוול, שמוכר יותר בשם "foetus", אוונגרדיסט אוסטרלי שבע ימים שעשה כמה אלבומי מופת רועשים, מחרחרים, קודרים, צרחניים שדי קשה להחליט אם המסה הצלילית במוזיקה שלו באה מתזמורת סימפונית שהנגנים שלה רבים אחד עם השני תוך כדי נגינה, או שהוא, פיטוס, ברא אותה לבדו מול מחשב מיושן. כל כך לבד שגם הצללים בחדר שלו קיבלו קול. אבל באלבום הזה של "זולה ג'יזוס" הוא עושה מעשה עדין הרבה יותר. רק עם רביעיית מיתרים ופה ושם קצב ממכונה.

הו, הפשטות לכאורה.

אגב, את השם "זולה" לקחה דנילובה משם הסופר "אמיל זולה". היא הופיעה לפני כשנה בזאפה בתל אביב.

האלבום נקרא "Versions". עוד לא החלטתי אם הרשימה הזו היא על איאן מקדונלד או על "זולה ג'יזוס". מה אתם חושבים?
נכון שבספרו הכי ידוע של מקדונלד "מהפיכה בראש" על הביטלס הוא נלחם באגרופים כדי לעקור את המילה "אני".
אבל לא נכון שהוא מיעט להכניס את המילה "אני" ברשימותיו. להפך. ברשת תוכלו למצוא רשימה יפהפייה שלו על ניק דרייק. היא מלאה במילה "אני". בזינוקים זן בודהיסטים, בהרהורים על גלגול נשמות. זאת לא כתיבה "נקייה". אולי לכן הוא התאבד: בגלל חוסר יכולת להכיל בתוכו את מה שחשב לנכון, מוצדק, נקי, יחד עם מה שחשב לטעות, לרע, קשקוש מביש. חוסר יכולת לגרש את הנשיות שבתוכו. הוא חלם על פסנתר שבו רק קלידים בצבע אחד. או שחורים או לבנים.

וכעת התור שלי. לכתוב עליו.
לפני שאני גומר, רק אוסיף שעיתונאי רוק גדול לא מגיע לגן עדן. הוא יוצר גן עדן. עיתונאי כזה נעזר ביוצרים כמו "זולה ג'יזוס", שהמוזיקה שלהם היא בעצם כובע גרב שחור עם חורים לייאוש. מוזיקה שהמבנה שלה כל כך פתוח, כל כך ריק (זאת מחמאה), שהיא סוג של בריכה עליה רמז איאן מקדונלד, שמרוב שמשתינים לתוכה, יום אחד תראו שהיא מלאה עד להתפקע בסנדלים מזהב.

scan0001

סגור לתגובות.