ללא מסגרת

בהתחלה דף ריק. לבן לבן. המון המון כדורי דם צפופים מאוד.
ראיתם פעם צלחת מעופפת ענקית, עמוסה באלפי שמלות כלה שלאט לאט ובשקט נוחתת? תקשיבו לפתיחה האינסטרומנטלית של השיר "מיסטרס דראד" מהאלבום "לולו" של לו ריד ומטאליקה ותראו.

אנשים שמריחים מזיעה הם הקונים הכי טובים שלי. לפני עשור ניסיתי לפתוח חנות שתמכור רק ספרי מתח ופשע. באנגלית ובעברית. המכירות לא היו משהו. הקונים/ות היו משהו גדול. כמעט לא באו צעירים. גיל ממוצע 30-70. לבושים גרוע, מסורקים גרוע. בגלל שאני חוקר מבטים, הרביתי להסתכל להם בעיניים. היה שם רעב לחטאים. סופר הפשע האמריקאי רוס מקדונלד אמר: "הגיבור האמיתי בספר מתח טוב הוא לא הבלש. לא הרוצח. אלא הגוויה".

ספרים שמריחים מגוויה אהובים עלי מאוד. אבל גוויה בספרים כאלה היא לא רק גוש בשר בלי חיים. אני חושב שמקדונלד התכוון לגוויה במובן רחב יותר: לחלומות שקברתם עמוק עמוק בתוככם ושאתם יודעים שאין לכם אומץ להגשים אותם. כמו:

הנה רשימת פוליטיקאים ישראליים שאני, לדוגמא, רוצה לשלם להם מה שמגיע להם: ……, ….. ….., ….. .. ….., ……….., ……. ….., …. …….., ….. ……, …… …. …..

הצד השני של חלום הוא הכניעה. הנטישה. רצון להרים ידיים, לפרוש, לא להשתתף במרוץ האפל, הגס, המחריד, שבחיי היומיום. אד מקביין (Ed Mcbain), סופר מתח אמריקאי שהוציא המון ספרים, הרבה מהם תורגמו לעברית, מתאר רצון לשבור פרישה / כניעה כאלה בקטע הבא בספרו "רצח סוחר הסמים":

"מה שמך?" שאל אובראיין.
"איזבל מרטין".
"בת כמה את, גברת מרטין?"
"בת שישים".
"איפה את גרה?".
"בשדרות אינסלי".
"באיזה מספר?".
"657".
"עם מי את גרה בכתובת זו?".
"עם בעלי, רוג'ר; בני, פיטר; ושתי בנותיי אנני ואביגייל".
"האם תרצי לספר לנו מה קרה הלילה?" שאל קלינג.
"הרגתי את כולם" אמרה. שערה היה לבן, אפה עדין, ועיניה חומות ניבטו מאחורי משקפיים ללא מסגרת. מבטה היה מופנה קדימה שדיברה, כאילו התעלמה מהסובב אותה בחדר או מהחוקרים.
"האם תוכלי למסור לנו פרטים הגברת מרטין?".
"תחילה רצחתי אותו, את בן הכלבה".
"למי את מתכוונת גברת מרטין?".
"לבעלי".
"מתי קרה הדבר?".
"כשחזר הביתה".
"האם זכור לך באיזו שעה הגיע הביתה?".
"לפני זמן קצר".
"השעה עתה כמעט ארבע" אמר קלינג. "האם תוכלי להצהיר שהשעה הייתה בסביבות שלוש ושלושים שקרה הדבר?".
"לא הסתכלתי בשעון" אמרה. "שמעתי את המפתח סובב במנעול והלכתי למטבח שם מצאתי אותו".
"כן?".
"לקחתי את סכין בשר והכיתי בו".
"מדוע?".
"מכיוון שרציתי".
"איפה היכית בו, גברת מרטין?".
"על ראשו, על צווארו, ונדמה לי שגם על כתפיו".
"שלוש פעמים?".
"פעמים רבות".
"האם ידעת מה את עושה?".
"כן".
"האם התכוונת להרוג אותו?".
"כן".
"היה ברור לך שרצחת אותו?".
"כן. ידעתי שהוא מת, בן הכלבה".
"מה עשית?".
"בני הבכור, פיטר, נכנס למטבח. הוא החל לצעוק בלי להפסיק. הכיתי גם אותו כדי להשתיקו. רק פעם אחת לאורך גרונו".
"האם ידעת גם אז מה את עושה?".
"כן. פיטר זה גם הוא היה בן כלבה".
"מה קרה אחר כך גברת מרטין?".
"נכנסתי לחדר השינה האחורי, מקום בו ישנות בנותיי, והכיתי קודם את אנני ואחר כך את אביגייל".

לאחד מגיבוריו של מקביין, הבלש סטיב קרלה, אישה אילמת חירשת. הגישה שלה ושל סטיב לחיים הפוכה מכניעה. מקביין מתאר את הזוג הזה באופן שובר לב. אבל לא שובר מצער, אלא שובר מאגרוף שניצת בשאגה שקוראת גם לך, קורא כנוע, שבור, שמאבד יכולת להילחם על שפיותך ועל אושר ששם ופה עוד אפשר למצוא בגיא הצלמוות הזה, -לירוק בפרצוף הגורל.

המשפט פה עמוס מדי, אני יודע, אבל חשוב לי לספר עד כמה המאבק לשפיות קשה,מסובך, נוטה להיכשל ולפעמים נראה לא הגיוני. הספרים של מקביין יכולים בשעת מצוקה להותיר אתכם בחיים. אתם לא חייבים לקרוא ספר שלו עד סופו. אפשר לבחור דף או יותר. נסו. ראו מה יתרחש בראש שלכם.

בסוף "המשפט" של קפקא, כאשר נועצים סכין ביוסף ק., אחד המראות האחרונים שיוסף ק. רואה הוא איש זקן, מרים ידיו לאי מקום. הנה הווריאציה שעושה מקביין ב"רצח סוחר הסמים": "להקת יונים חגה מעל ראשם וחנתה על הספסלים הסמוכים. אדם זקן, במעיל חום, זרק ליונים פרורי לחם והן עסקו בליקוט ואכילה" (התרגום לעברית של א. מרגלית).

חנות הספרים שלי החזיקה מעמד פחות מחצי שנה. אולי גם בגלל שהשם שלה העלה קונוטציות שאנשים לא אהבו. קראתי לה "בום בום קסטנר". ע"ש ישראל קסטנר שנרצח אחרי ששופט ישראלי קבע ש"הוא מכר את נשמתו לשטן הגרמני". אני מומחה בלקלקל לאנשים מצב רוח. אבל זה היה כדאי. לראות אנשים קרועי בגדים, לא מגולחים, קונים ספרי מתח חתומים על ידי מחברים כסטיוארט מ. קמינסקי, רוברט קמפבל (אותו אני מעריץ)…

"תפסיקו לשאול אותי איזו להקה צעירה אני אוהב. תשאלו אותי איזה סופר צעיר אני אוהב" – אמר לו ריד בפעם האחרונה כשביקר בארץ.
תשאלו.

ssss

סגור לתגובות.