ארכיון חודשי: דצמבר 2013

החלון

"אפשר להסתכל בראי. אפשר להסתכל בחלון. בחלון יותר מעניין". – שמעון פרס.

בן 22 הפסקתי לעשן מריחואנה ולהקשיב למוזיקה של בוב מארלי. עברתי להרואין על מוזיקה של פול מוריה ותזמורתו – מאבות האיזי ליסניניג. או משהו קרוב לזה.

המוזיקה של ג'ונתן ראדו (Rado) מזכירה מעבר חד כזה או בעצם: תארו לכם את סיימון וגרפונקל משתינים פסיכדליה מול הרוח. או סיפור קצרצר שהולך כך: "כל בוקר יש לי שתי אפשרויות: לקטוף חמניות וללכת לחפש את מלאך המוות, או לקחת יום חופש: דם הרוח, ענן כחול".

יש לו אלבום סולו חדש: "חוק וסדר".

מי שרוצה תולדות חיים מפורטים יותר: ג'ונתן ראדו בן 23. עם הזמר סם פראנס מוביל הרכב בשם "Foxygen". פראנס נשמע כמו איגי פופ / ריי דיוויס מה"קינקס" שמעלה באוב את הולגר צוקיי בן 23 מלהקת "Can".

שניהם מעריצים את אנטוני ניוקומב מ"בריאן ג'ונסטון מסאקר". לא שוכחים מה הוא אמר להם: "אני יודע לנגן בשמונים כלים. בכמה כלים אתם מנגנים?".

בתקליט אוסף עתיק של "Foxygen" "Take the Kids off Brodway" יש שיר בשם "מחכה לך". בארבע השניות האחרונות שומעים רק קיר תא כלא נופל לאט לאט. בלי מילים. או משהו דומה. ארבע שניות יפהפיות. הוכחה נוספת שמוזיקה לא תלויה בלחן קליט (או לא) מתמשך. עיטוש הוא מוזיקה. קללה עסיסית היא מוזיקה. וכן, יריית אקדח היא מוזיקה. קדיש לא במקום הוא מוזיקה. גשר נופל על מים סוערים הוא מוזיקה. צלילי שקט של ג'ון קייג' הם מוזיקה. בניגוד לרוק הישראלי שמתגאה כשהוא מציג "פלונטר", רוק אמריקאי יותר מציג דברים שלא מתקשרים או לא יכולים להתערבב. זה יפה. זה מסעיר. חלק לא קטן מהרוקקק האמריקאי הוא גלריה שהציורים בה תלויים על הקירות החיצוניים של הבניין. ולא, כמקובל, על הקירות הפנימיים. גם בחורף. כשהשלג יורד ויורד.

אפשרות נוספת לתיאור המוזיקה של ראדו: תרגמתי שיר של האמריקאי ריצ'ארד בראוטיגן על המשורר שארל בודלר. הנה הוא:

"אתה
תגמור את
המרק שלך או
לא, סוחר חלומות זקן?"
ז'אן דובאל
צעקה,
מכה בגבו של
בודלר
בהתבוננו מבעד
החלון, חולם
בהקיץ.
בודלר נבעת.
אחר צחק
צחוק שטני
הניף את הכף
באוויר
כאילו הייתה מאוורר,
הופך את החדר
לציור של
של סלבדור דאלי,
הופך את
החדר
לציור של
וואן גוך.

זהו. תסתכלו.

scan0004

האש

דבר מביך. להיכנס לבית קפה של סופרים / עיתונאים. הם מאירים פנים אחד לשני. מתחלקים בזיתים שבטוסט. עוד מעט הוא והיא יפלו מתחת לשולחן ויתחילו במשגל סוער. אבל אילו ידעו מה באמת אחד חושב על השני, מחלקת הרצח במשטרת תל אביב הייתה צריכה לעבוד משמרות נוספות.

אבל הם יודעים.

פעם, בקפה "ג'יטן" בתל אביב, חבורת סופרים (הקליקה של פרופסור גבריאל מוקד) קידמה בשמחה משורר שהוציא ספר חדש. "שלוף את הספר" ביקשו. והוא ענה: "לא הבאתי אותו. לא נעים. אני לא פרסומת עצמית". "הרי כתיבתך מדהימה. חבל שלא הבאת". אחרי שעה כשהמשורר התרחק כדי לשלם בקופה / להשתין, הפכו הנוכחים את דברם: "מזל שלא הביא את הספר. כל ספר שלו בדיוק כמו הקודם" אמר אחד והיתר גיחכו: "נכון נכון!".

צרעות בצורת בני אדם.

קשה לי להבין מדוע הם ממשיכים לשבת אחד עם השני. כשהייתי נער חשבתי שאמצא בחבורות כאלה אמת. מצאתי שקרים, חנפנות, שמור לי ואשמור לך, קנאה, רוע.

אפשר לומר על נתן זך ומאיר ויזלטיר דברים לא טובים. אבל לפחות דבר אחד לא ייקחו מהם: הם הפכו את המשוררים הישראליים לדתיים. אתם יודעים למה? משום שכמעט כל משורר לפני לכתו לישון כורע ברך ומתפלל שזך כבר ימות מזיקנה ומאיר ויזלטיר יידרס. ואז היתר יתקדמו עוד שלב בדירוג המשוררים החיים הטובים ביותר. יתקרבו יותר לפרס ביאליק / ישראל. פאקינג שיט. הרי זך וויזלטיר הם המשוררים החיים הכי בולטים פה. וכדי להרגיז עוד יותר את המתפללים הנ"ל, אומר שנית: זך וויזלטיר הם המשוררים החיים הכי גדולים פה.

אבל המתפללים הנ"ל יודעים את זה.

אבל ממשיכים לשחק כאילו לא.

לפני שנים נשאל אורי ברנשטיין, משורר נפלא, מאין הוא מביא את השלווה הגדולה שבשיריו. אורי ענה: "כשהבנתי שלעולם לא אכתוב שירה ברמה שכותב חברי – אחי נתן זך, השלווה נצמדה אלי. כי הפסקתי להתחרות".

אני יודע שתגידו קנאת סופרים תרבה חכמה. בולשיט. קנאת סופרים תרבה נשירת שיער אצל סופרים. אני לא יודע מה היא תגרום לסופרות. אני לא מבין בנשים.

אני לא מבין למה גברים משלימים עם העובדה שלעולם הם לא יהיו חתיכים כמו ריצ'רד גיר. נשים משלימות עם העובדה שלא יהיו יפות כמו בר רפאלי, אבל משוררים / סופרים / עיתונאים / לא משלימים עם העובדה שלא יצליחו לכתוב ברמה של אבידן / רביקוביץ, או דורון רוזנבלום / נחום ברנע.

חברים, תזיינו את הקנאה. נקו את הנשמה שלכם. תקשיבו לביצועי הפסנתרן הקלאסי הרוסי הנהדר סביאטוסלב ריכטר. הרי לעולם לא תנגנו כמוהו. בשנים האחרונות לחייו הוא נהג לנגן על במה חשוכה, כשרק פנס קטן מאיר את הקלידים והתווים. ריכטר לא קינא, לא קינא, לא קינא בפסנתרנים אחרים / בקומפוזיטורים. הוא לא קינא ב…, הוא קינא ל… מוזיקה. הפסנתרן גלן גולד סיפר: "הקשבתי לו כשניגן סונטה של שוברט. אני מתעב את הסונטות של שוברט, אבל הביצוע של ריכטר עשה פלא באולם / בעולם: הוא הכניס את הקהל ואותי לטראנס. הרחק מעבר ל'אני', ל'הוא'. הנגינה שלו הייתה 'זה'."
תקשיבו לפרשנות שלו לקונצ'רטו הראשון לפסנתר ותזמורת של רחמנינוב: ריכטר מבהיר לנו שאהבה היא אגרוף מחאה ענק שבני אנוש מנופפים מול פרצופו של אלוהים. אלוהים שאחראי לא במעט לתיאטרון הזוועות שסביבנו.

דיסקים עם ביצועים של ריכטר אפשר להשיג בקלי קלות. תקשיבו להם. הידיים ידי ריכטר, אבל הקול קול משהו שגבוה ועמוק מכם. דבר שחי לפני שנולדתם, שיחיה אחריכם. מוזיקה שתשרוף את העיסוק האובססיבי שלכם בעצמכם. מוזיקה כ"קרמטוריום". ריכטר הוא גלאי עשן בקוטב הצפוני. הפסנתרן היחיד שבנגינתו טרח לחקור על מה חלמה שלגיה בשנות התרדמה הארוכות שלה.

וזה מה שקרה עם אביה בן דוד: סופרת, עיתונאית, פעם עורכת עיתון הנשים "את", תסריטאית. כשערכה את "את" הפכה אותו ליפהפה.

היא שואלת למה אני לא בא יותר ל"קפה תמר" בתל אביב. אני משיב שבית הקפה הזה מזכיר לי גן חיות של טווסים. הסופרים, העיתונאים, היושבים בו מציגים לראווה את הישגיהם ה"מדהימים". כאילו אחד קיבל את פרס נובל לספרות, כאילו השני כותב תסריט לטרנטינו, והשלישית כאילו הוכתרה על ידי אליס מונרו, כלת פרס נובל לספרות, ליורשת שלה.

"אז תעשה כמוני" – אומרת לי אביה. "כשקצה נעלי חוצה את הכניסה אני מכבה את עצמי. מרעיפה חיוכים סתמיים, אומרת משפט וסופגת משפט".

"אז למה את באה לשם?" אני שואל.

"מבדידות" היא עונה. "אתה יודע מה זה לשבת באמצע סלון ביתי ולנשוך שפתיים כדי לא לצרוח מבדידות?".

והיא, הבחורה היפהפה הזאת, כותבת נפלא. מדברת אש. יודעים למה עד היום לא קיבלה פרס חשוב, לא מופיעה באירועי ספרות רבי צופים? כי היא כל כך יפה. כי כמעט כל הקובעים בברנז'ה הספרותית הם מכוערים / מכוערות שמקנאים ביופייה. זו נקמתן במי שהן לעולם לא תיראנה כמוה. זו נקמתם במי שלעולם לא תרשה להם לגעת בה.

פעם חלמתי שהמשורר אלכסנדר פן, החתיך האולטימטיבי שהספרות העברית ידעה,קם מקברו, ולמרות ששתי רגליו נכרתו, הציע לאביה בן דוד לרקוד איתו ואלס. והם רקדו. זה היה הואלס האחרון בעולם.

scan0009 (1)

ברכיים

האמת שבתוכי כל כך כבדה, שלו הייתי גיטריסט, הייתי נאלץ לנגן כשאני עומד על הברכיים. לכתוב על מוזיקה זה כמו לגנוב מכונית. צריך מעט ידע ומעט אומץ. אבל לכתוב טוב על מוזיקה, זה כמו לגנוב מטוס: צריך ידע גדול, אומץ גדול ואסור לפחד לרחף. גם אסור לפחד שאיזה שמוק מהמימסד יפיל אותך.

אני חושב שכתיבה טובה על רוק היא גן עדן לביישנים. זו הדרך הכי יעילה לשאול שאלות נוקבות בלי לפגוש אנשים. אתה כותב, למשל, על דיסק של ניקו, פורש על שולחן את המעיים שלה, מה שלא היית מעז לעשות לו ישבה מולך. לא חושב שאעז לומר לנינט בפניה: "יש זמרים כשאני שומע אותם אני שומע איך הם נושמים. כשאני מקשיב לדיסק האחרון שלך אני שומע את הקליק שעושים העפעפיים שלך כשהם נפקחים ונסגרים. יש רגישות ענקית בשירה שלך".

השריטה של קובי אור: הוא הולך שוב ושוב על חבל מתוח בין גרפומניה לגאונות.

כשראיינתי (בטלפון) את גרייל מרקוס, מבקר הרוק האמריקאי הנפלא, אמרתי לו: "גרייל, אתה מתיימר להוריד לשירים עליהם אתה כותב את המכנסיים. אני הולך גבוה יותר: כשאני כותב על רוק אני מתיימר להוריד את הכחול מהשמיים. אני פחות ביישן ממך".

– "עד כמה אתה פוחד מהמוות?" אני שואל את גרייל מרקוס.
הוא עושה שקט. עיתונאי הרוק הכי טוב בעולם. הוא עונה: "זו השאלה הכי טובה ששאלו אותי".

תפסו פעם את הסופר יעקב שבתאי כשכתב "על הקאפאק" ולא "על הכיפאק". הוא אמר: " כתבתי כך כי אני קרוב יותר לקפקא מאשר לכיף".

פרופסור שמעון זנדבנק כתב ספר בשם: "דרך ההיסוס". הביא שם תזה הפוכה מזו הטוענת שהטקסטים של קפקא נעדרי אופטימיות. ספר מרתק / מעורר מחשבה.

פרופסור נסים קלדרון כתב ספר בשם "בהקשר פוליטי". הביא שם ביקורת קטלנית על פר קדוש בשם חנוך לוין. ספר מרתק / מעורר מחשבה.

מבקר הרוק גרייל מרקוס כתב ספר בשם "הדלתות". על להקת הרוק. כמעט בחצי הספר אחרי דברי הלל עליה, פתאום הוא משנה פאזה. בעדינות קיצונית, כמעט נעלמת, שפוף שפוף, רק בגובה הברכיים, הוא שואל: "אולי ל'דלתות' לא היה משהו חשוב לומר?". בנקודה זו הופך מרקוס מעוד רש"י של הרוק, לסופר. אבל, וזה חשוב, הוא הופך לסופר במובן עמוק, גבוה יותר מסופרים שיצירתם נעולה בספרי פרוזה / שירה. זו חוכמה קטנה לכתוב דבר מרתק / מעורר מחשבה על מוזיקת רוק. הגדולה של מרקוס יותר גבוהה: היא לא במשפטים יפהפיים (יש לו כאלה), אלא בלזרוק בדרך אגב לקורא מחשבה שמחר בבוקר הוא, הקורא, צריך ליזום / להוביל מהפכה. בו עצמו ובמדינה בה הוא גר. להפוך במעשים, לא במילים. להפוך אותיות לרעל / זרע נותן חיים. לראיין את מרקוס זו משימה מפחידה: הוא עשוי לקרוע לך את הפרצוף הפנימי. לבלבל את מצעד הזמרים / להקות / כותבים הכי טובים שערכת לעצמך. לטנף את הסדר והניקיון שבמערכת המה זה טוב ומה זה רע שהקמת במוח שלך.

ספרו הקודם של מרקוס היה אוסף עבה ממאמריו על בוב דילן. בירחון המוזיקה הבריטי "UNCUT" לא אהבו אותו. העורך, אלן ג'ונס, נתן לו שני כוכבים מתוך חמישה. ג'ונס, בעבר עורך אגדי של ה-"MELODY MAKER", הוא עיתונאי רוק נפלא אבל הוא לא סופר רוק נפלא כמו מרקוס. דרך טובה להבהיר את ההבדל הזה היא לקרוא ספר של מרקוס ולעשות מנוי על "UNCUT" . השדר של מרקוס הוא: "אל תהיו בטוחים בכלום. אל תאמינו לאף אחד. יבוא יום והכל יתערער סביבכם ובתוככם".

היי, פה אני נזכר במה שאנטונין ארטו איש התיאטרון הצרפתי כתב: "לאמנות תפקיד אחד: ללמד אתכם שכל יום השמיים יכולים ליפול על ראשכם".

התזה שלי: מוזיקת הרוק / פופ היא כמו ללקק ארטיק ענק. אתה מבין שהגבול בין עונג ענק לבין סיכוי שהארטיק הזה יתקע לך בגרון ותיחנק למוות – הוא כל כך קטן. כל כך קטן.

עיתונות הרוק הישראלית ידעה כותב נדיר אחד שהגיע לדרגה זו. קראו לו חנוך רעים. הוא כתב בעיתון מוזיקה עתיק "טון E" שמו שעורכו היה אמיר רותם. שם קרע לגזרים את "אפר ואבק" של פוליקר. אחר כך עסק בתיאטרון לילדים. זו הייתה קריאה / פתח / רמז למשהו גדול/ חשוב יותר.

החודש חוגג "MOJO", ירחון המוזיקה האנגלית 20 שנה. תסתכלו בו.אתם רואים אצלו ספרות? עיתונות? ספרות גדולה? עיתונות גדולה? חשבתם ברצינות על נושאים אלה?

– "עד כמה אתה פוחד מהמוות?" אני שואל את גרייל מרקוס. הוא עושה שקט. עיתונאי הרוק הכמעט הכי טוב בעולם. הוא אומר: "זו השאלה הכי טובה ששאלו אותי".
– "ומה התשובה שלך?"
– "ובכן,…

lalia