דבר מביך. להיכנס לבית קפה של סופרים / עיתונאים. הם מאירים פנים אחד לשני. מתחלקים בזיתים שבטוסט. עוד מעט הוא והיא יפלו מתחת לשולחן ויתחילו במשגל סוער. אבל אילו ידעו מה באמת אחד חושב על השני, מחלקת הרצח במשטרת תל אביב הייתה צריכה לעבוד משמרות נוספות.
אבל הם יודעים.
פעם, בקפה "ג'יטן" בתל אביב, חבורת סופרים (הקליקה של פרופסור גבריאל מוקד) קידמה בשמחה משורר שהוציא ספר חדש. "שלוף את הספר" ביקשו. והוא ענה: "לא הבאתי אותו. לא נעים. אני לא פרסומת עצמית". "הרי כתיבתך מדהימה. חבל שלא הבאת". אחרי שעה כשהמשורר התרחק כדי לשלם בקופה / להשתין, הפכו הנוכחים את דברם: "מזל שלא הביא את הספר. כל ספר שלו בדיוק כמו הקודם" אמר אחד והיתר גיחכו: "נכון נכון!".
צרעות בצורת בני אדם.
קשה לי להבין מדוע הם ממשיכים לשבת אחד עם השני. כשהייתי נער חשבתי שאמצא בחבורות כאלה אמת. מצאתי שקרים, חנפנות, שמור לי ואשמור לך, קנאה, רוע.
אפשר לומר על נתן זך ומאיר ויזלטיר דברים לא טובים. אבל לפחות דבר אחד לא ייקחו מהם: הם הפכו את המשוררים הישראליים לדתיים. אתם יודעים למה? משום שכמעט כל משורר לפני לכתו לישון כורע ברך ומתפלל שזך כבר ימות מזיקנה ומאיר ויזלטיר יידרס. ואז היתר יתקדמו עוד שלב בדירוג המשוררים החיים הטובים ביותר. יתקרבו יותר לפרס ביאליק / ישראל. פאקינג שיט. הרי זך וויזלטיר הם המשוררים החיים הכי בולטים פה. וכדי להרגיז עוד יותר את המתפללים הנ"ל, אומר שנית: זך וויזלטיר הם המשוררים החיים הכי גדולים פה.
אבל המתפללים הנ"ל יודעים את זה.
אבל ממשיכים לשחק כאילו לא.
לפני שנים נשאל אורי ברנשטיין, משורר נפלא, מאין הוא מביא את השלווה הגדולה שבשיריו. אורי ענה: "כשהבנתי שלעולם לא אכתוב שירה ברמה שכותב חברי – אחי נתן זך, השלווה נצמדה אלי. כי הפסקתי להתחרות".
אני יודע שתגידו קנאת סופרים תרבה חכמה. בולשיט. קנאת סופרים תרבה נשירת שיער אצל סופרים. אני לא יודע מה היא תגרום לסופרות. אני לא מבין בנשים.
אני לא מבין למה גברים משלימים עם העובדה שלעולם הם לא יהיו חתיכים כמו ריצ'רד גיר. נשים משלימות עם העובדה שלא יהיו יפות כמו בר רפאלי, אבל משוררים / סופרים / עיתונאים / לא משלימים עם העובדה שלא יצליחו לכתוב ברמה של אבידן / רביקוביץ, או דורון רוזנבלום / נחום ברנע.
חברים, תזיינו את הקנאה. נקו את הנשמה שלכם. תקשיבו לביצועי הפסנתרן הקלאסי הרוסי הנהדר סביאטוסלב ריכטר. הרי לעולם לא תנגנו כמוהו. בשנים האחרונות לחייו הוא נהג לנגן על במה חשוכה, כשרק פנס קטן מאיר את הקלידים והתווים. ריכטר לא קינא, לא קינא, לא קינא בפסנתרנים אחרים / בקומפוזיטורים. הוא לא קינא ב…, הוא קינא ל… מוזיקה. הפסנתרן גלן גולד סיפר: "הקשבתי לו כשניגן סונטה של שוברט. אני מתעב את הסונטות של שוברט, אבל הביצוע של ריכטר עשה פלא באולם / בעולם: הוא הכניס את הקהל ואותי לטראנס. הרחק מעבר ל'אני', ל'הוא'. הנגינה שלו הייתה 'זה'."
תקשיבו לפרשנות שלו לקונצ'רטו הראשון לפסנתר ותזמורת של רחמנינוב: ריכטר מבהיר לנו שאהבה היא אגרוף מחאה ענק שבני אנוש מנופפים מול פרצופו של אלוהים. אלוהים שאחראי לא במעט לתיאטרון הזוועות שסביבנו.
דיסקים עם ביצועים של ריכטר אפשר להשיג בקלי קלות. תקשיבו להם. הידיים ידי ריכטר, אבל הקול קול משהו שגבוה ועמוק מכם. דבר שחי לפני שנולדתם, שיחיה אחריכם. מוזיקה שתשרוף את העיסוק האובססיבי שלכם בעצמכם. מוזיקה כ"קרמטוריום". ריכטר הוא גלאי עשן בקוטב הצפוני. הפסנתרן היחיד שבנגינתו טרח לחקור על מה חלמה שלגיה בשנות התרדמה הארוכות שלה.
וזה מה שקרה עם אביה בן דוד: סופרת, עיתונאית, פעם עורכת עיתון הנשים "את", תסריטאית. כשערכה את "את" הפכה אותו ליפהפה.
היא שואלת למה אני לא בא יותר ל"קפה תמר" בתל אביב. אני משיב שבית הקפה הזה מזכיר לי גן חיות של טווסים. הסופרים, העיתונאים, היושבים בו מציגים לראווה את הישגיהם ה"מדהימים". כאילו אחד קיבל את פרס נובל לספרות, כאילו השני כותב תסריט לטרנטינו, והשלישית כאילו הוכתרה על ידי אליס מונרו, כלת פרס נובל לספרות, ליורשת שלה.
"אז תעשה כמוני" – אומרת לי אביה. "כשקצה נעלי חוצה את הכניסה אני מכבה את עצמי. מרעיפה חיוכים סתמיים, אומרת משפט וסופגת משפט".
"אז למה את באה לשם?" אני שואל.
"מבדידות" היא עונה. "אתה יודע מה זה לשבת באמצע סלון ביתי ולנשוך שפתיים כדי לא לצרוח מבדידות?".
והיא, הבחורה היפהפה הזאת, כותבת נפלא. מדברת אש. יודעים למה עד היום לא קיבלה פרס חשוב, לא מופיעה באירועי ספרות רבי צופים? כי היא כל כך יפה. כי כמעט כל הקובעים בברנז'ה הספרותית הם מכוערים / מכוערות שמקנאים ביופייה. זו נקמתן במי שהן לעולם לא תיראנה כמוה. זו נקמתם במי שלעולם לא תרשה להם לגעת בה.
פעם חלמתי שהמשורר אלכסנדר פן, החתיך האולטימטיבי שהספרות העברית ידעה,קם מקברו, ולמרות ששתי רגליו נכרתו, הציע לאביה בן דוד לרקוד איתו ואלס. והם רקדו. זה היה הואלס האחרון בעולם.
–
crematoriumm.wordpress.com 