ברכיים

האמת שבתוכי כל כך כבדה, שלו הייתי גיטריסט, הייתי נאלץ לנגן כשאני עומד על הברכיים. לכתוב על מוזיקה זה כמו לגנוב מכונית. צריך מעט ידע ומעט אומץ. אבל לכתוב טוב על מוזיקה, זה כמו לגנוב מטוס: צריך ידע גדול, אומץ גדול ואסור לפחד לרחף. גם אסור לפחד שאיזה שמוק מהמימסד יפיל אותך.

אני חושב שכתיבה טובה על רוק היא גן עדן לביישנים. זו הדרך הכי יעילה לשאול שאלות נוקבות בלי לפגוש אנשים. אתה כותב, למשל, על דיסק של ניקו, פורש על שולחן את המעיים שלה, מה שלא היית מעז לעשות לו ישבה מולך. לא חושב שאעז לומר לנינט בפניה: "יש זמרים כשאני שומע אותם אני שומע איך הם נושמים. כשאני מקשיב לדיסק האחרון שלך אני שומע את הקליק שעושים העפעפיים שלך כשהם נפקחים ונסגרים. יש רגישות ענקית בשירה שלך".

השריטה של קובי אור: הוא הולך שוב ושוב על חבל מתוח בין גרפומניה לגאונות.

כשראיינתי (בטלפון) את גרייל מרקוס, מבקר הרוק האמריקאי הנפלא, אמרתי לו: "גרייל, אתה מתיימר להוריד לשירים עליהם אתה כותב את המכנסיים. אני הולך גבוה יותר: כשאני כותב על רוק אני מתיימר להוריד את הכחול מהשמיים. אני פחות ביישן ממך".

– "עד כמה אתה פוחד מהמוות?" אני שואל את גרייל מרקוס.
הוא עושה שקט. עיתונאי הרוק הכי טוב בעולם. הוא עונה: "זו השאלה הכי טובה ששאלו אותי".

תפסו פעם את הסופר יעקב שבתאי כשכתב "על הקאפאק" ולא "על הכיפאק". הוא אמר: " כתבתי כך כי אני קרוב יותר לקפקא מאשר לכיף".

פרופסור שמעון זנדבנק כתב ספר בשם: "דרך ההיסוס". הביא שם תזה הפוכה מזו הטוענת שהטקסטים של קפקא נעדרי אופטימיות. ספר מרתק / מעורר מחשבה.

פרופסור נסים קלדרון כתב ספר בשם "בהקשר פוליטי". הביא שם ביקורת קטלנית על פר קדוש בשם חנוך לוין. ספר מרתק / מעורר מחשבה.

מבקר הרוק גרייל מרקוס כתב ספר בשם "הדלתות". על להקת הרוק. כמעט בחצי הספר אחרי דברי הלל עליה, פתאום הוא משנה פאזה. בעדינות קיצונית, כמעט נעלמת, שפוף שפוף, רק בגובה הברכיים, הוא שואל: "אולי ל'דלתות' לא היה משהו חשוב לומר?". בנקודה זו הופך מרקוס מעוד רש"י של הרוק, לסופר. אבל, וזה חשוב, הוא הופך לסופר במובן עמוק, גבוה יותר מסופרים שיצירתם נעולה בספרי פרוזה / שירה. זו חוכמה קטנה לכתוב דבר מרתק / מעורר מחשבה על מוזיקת רוק. הגדולה של מרקוס יותר גבוהה: היא לא במשפטים יפהפיים (יש לו כאלה), אלא בלזרוק בדרך אגב לקורא מחשבה שמחר בבוקר הוא, הקורא, צריך ליזום / להוביל מהפכה. בו עצמו ובמדינה בה הוא גר. להפוך במעשים, לא במילים. להפוך אותיות לרעל / זרע נותן חיים. לראיין את מרקוס זו משימה מפחידה: הוא עשוי לקרוע לך את הפרצוף הפנימי. לבלבל את מצעד הזמרים / להקות / כותבים הכי טובים שערכת לעצמך. לטנף את הסדר והניקיון שבמערכת המה זה טוב ומה זה רע שהקמת במוח שלך.

ספרו הקודם של מרקוס היה אוסף עבה ממאמריו על בוב דילן. בירחון המוזיקה הבריטי "UNCUT" לא אהבו אותו. העורך, אלן ג'ונס, נתן לו שני כוכבים מתוך חמישה. ג'ונס, בעבר עורך אגדי של ה-"MELODY MAKER", הוא עיתונאי רוק נפלא אבל הוא לא סופר רוק נפלא כמו מרקוס. דרך טובה להבהיר את ההבדל הזה היא לקרוא ספר של מרקוס ולעשות מנוי על "UNCUT" . השדר של מרקוס הוא: "אל תהיו בטוחים בכלום. אל תאמינו לאף אחד. יבוא יום והכל יתערער סביבכם ובתוככם".

היי, פה אני נזכר במה שאנטונין ארטו איש התיאטרון הצרפתי כתב: "לאמנות תפקיד אחד: ללמד אתכם שכל יום השמיים יכולים ליפול על ראשכם".

התזה שלי: מוזיקת הרוק / פופ היא כמו ללקק ארטיק ענק. אתה מבין שהגבול בין עונג ענק לבין סיכוי שהארטיק הזה יתקע לך בגרון ותיחנק למוות – הוא כל כך קטן. כל כך קטן.

עיתונות הרוק הישראלית ידעה כותב נדיר אחד שהגיע לדרגה זו. קראו לו חנוך רעים. הוא כתב בעיתון מוזיקה עתיק "טון E" שמו שעורכו היה אמיר רותם. שם קרע לגזרים את "אפר ואבק" של פוליקר. אחר כך עסק בתיאטרון לילדים. זו הייתה קריאה / פתח / רמז למשהו גדול/ חשוב יותר.

החודש חוגג "MOJO", ירחון המוזיקה האנגלית 20 שנה. תסתכלו בו.אתם רואים אצלו ספרות? עיתונות? ספרות גדולה? עיתונות גדולה? חשבתם ברצינות על נושאים אלה?

– "עד כמה אתה פוחד מהמוות?" אני שואל את גרייל מרקוס. הוא עושה שקט. עיתונאי הרוק הכמעט הכי טוב בעולם. הוא אומר: "זו השאלה הכי טובה ששאלו אותי".
– "ומה התשובה שלך?"
– "ובכן,…

lalia

סגור לתגובות.