החלון

"אפשר להסתכל בראי. אפשר להסתכל בחלון. בחלון יותר מעניין". – שמעון פרס.

בן 22 הפסקתי לעשן מריחואנה ולהקשיב למוזיקה של בוב מארלי. עברתי להרואין על מוזיקה של פול מוריה ותזמורתו – מאבות האיזי ליסניניג. או משהו קרוב לזה.

המוזיקה של ג'ונתן ראדו (Rado) מזכירה מעבר חד כזה או בעצם: תארו לכם את סיימון וגרפונקל משתינים פסיכדליה מול הרוח. או סיפור קצרצר שהולך כך: "כל בוקר יש לי שתי אפשרויות: לקטוף חמניות וללכת לחפש את מלאך המוות, או לקחת יום חופש: דם הרוח, ענן כחול".

יש לו אלבום סולו חדש: "חוק וסדר".

מי שרוצה תולדות חיים מפורטים יותר: ג'ונתן ראדו בן 23. עם הזמר סם פראנס מוביל הרכב בשם "Foxygen". פראנס נשמע כמו איגי פופ / ריי דיוויס מה"קינקס" שמעלה באוב את הולגר צוקיי בן 23 מלהקת "Can".

שניהם מעריצים את אנטוני ניוקומב מ"בריאן ג'ונסטון מסאקר". לא שוכחים מה הוא אמר להם: "אני יודע לנגן בשמונים כלים. בכמה כלים אתם מנגנים?".

בתקליט אוסף עתיק של "Foxygen" "Take the Kids off Brodway" יש שיר בשם "מחכה לך". בארבע השניות האחרונות שומעים רק קיר תא כלא נופל לאט לאט. בלי מילים. או משהו דומה. ארבע שניות יפהפיות. הוכחה נוספת שמוזיקה לא תלויה בלחן קליט (או לא) מתמשך. עיטוש הוא מוזיקה. קללה עסיסית היא מוזיקה. וכן, יריית אקדח היא מוזיקה. קדיש לא במקום הוא מוזיקה. גשר נופל על מים סוערים הוא מוזיקה. צלילי שקט של ג'ון קייג' הם מוזיקה. בניגוד לרוק הישראלי שמתגאה כשהוא מציג "פלונטר", רוק אמריקאי יותר מציג דברים שלא מתקשרים או לא יכולים להתערבב. זה יפה. זה מסעיר. חלק לא קטן מהרוקקק האמריקאי הוא גלריה שהציורים בה תלויים על הקירות החיצוניים של הבניין. ולא, כמקובל, על הקירות הפנימיים. גם בחורף. כשהשלג יורד ויורד.

אפשרות נוספת לתיאור המוזיקה של ראדו: תרגמתי שיר של האמריקאי ריצ'ארד בראוטיגן על המשורר שארל בודלר. הנה הוא:

"אתה
תגמור את
המרק שלך או
לא, סוחר חלומות זקן?"
ז'אן דובאל
צעקה,
מכה בגבו של
בודלר
בהתבוננו מבעד
החלון, חולם
בהקיץ.
בודלר נבעת.
אחר צחק
צחוק שטני
הניף את הכף
באוויר
כאילו הייתה מאוורר,
הופך את החדר
לציור של
של סלבדור דאלי,
הופך את
החדר
לציור של
וואן גוך.

זהו. תסתכלו.

scan0004

סגור לתגובות.