החיבוק

תרגום טוב זה להתבייש להתפשט אפילו כשאתה לבד בחדר השינה שלך כשעל הקיר תלוי תצלום הבחורה שאתה אוהב.

תרגום רע זה לא להתבייש להתפשט כשהבחורה שאתה אוהב באמת נמצאת איתך בחדר.

תרגמתי כאן שיר של המשורר האנגלי טום גאן (Gunn). איך התרגום?

 

גילוי הפסיפיק

הם נשענים על המכונית המתקררת, מאחוריהם
אבק יבשה חומה,
עוקבים אחר השמש, שממערב להם
צונחת לאוקיאנוס. בעקבותיה יצאו.

מקנזס לקליפורניה. יום אחר יום
נדדו מרוקנים עצמם מדברים שהכירו.
בדרך הרגלים חדשים אלתרו,
אך באבדם את ההזדמנויות, גם אלה אבדו.

לילה אחד במקום שכוח, היא נעורה
לריח שרף ולאיוושת אורנים
ומבעד שק השינה שלהם
חשה בפני האדמה ההדוקים, השבורים.

רק גופו הכפוף, השקט, העוטף אותה
הגן עליה מהקור הגדול. אט אט
נרדמה. סביבם, בינות לאורנים,
הרוח חדרה, זורמת בין שרוכי מוצא הנחלים.

וכעת הם צבועים בשמש הדרך, הלכלוך
רק יישקף אור שמש שהכזיב.
הם עוזבים. בגדיהם בין הסלעים
נוברים בסוליותיהם בעלים כהים.

עומדים כעת, אוקיאנוס זז סביבם. מים עד סנטרם.
הם במערב, שניים על חוטים, פנים מול פנים
ויחד עם תנועת הגלים גומרים,
שלמות חסרת מילים נועלת את חיבוקם.
–

חופה

בהמון דברים אני חושב הפוך מבן שלו. מבקר מוזיקה ב"גלריה – הארץ". אבל תמיד נוגע בי הכאב שבכתיבה שלו. המהות בטקסטים שלו: הכרה שבעצם אין לנו לאן ללכת. נידונו לא לגעת בעשר אצבעות באושר. מקסימום בשש. אולי לכן לגיטרה רק שישה מיתרים. משהו תמיד יחסר. הכרה שמוזיקה אינה הר, אלא מדרונות. לפעמים יפהפיים, מרגשים. אבל לפסגה של מה שקרוי "אושר" – המוזיקה לעולם לא תגיע. הר אוורסט הוא לא לבן. הוא אדום מדם. את תיבת נוח העלים אלוהים כי במאוחר הוא תפס שהאחריות לטבח הנורא שהוא ביצע בחיות ובאנשים שלא עלו לתיבה – מוטלת עליו. שבעתיד האנשים והחיות יבינו ששרידי התיבה הם מזכרת נוראה. שזה פרצופו האמיתי של האל.

בן שלו מתאר בכישרון מילולי עז את יופייה של תיבת נוח, את החיות המאושרות / פוחדות שבתוכה, את הגשם, האנשים והחיות הטבועות, את היונה וענף הזית. הוא מנסה למצוא מוזיקת רוק שתביע / תתאר בכישרון יותר גדול מגדול. יותר גאוני מגאוני. כלומר, בכישרון אמיתי, את שמחתם וייאושם.

כמובן שהוא לא מוצא. בכתיבתו בן מביע את האכזבה שלו. הוא יודע שמוזיקה היא לא אור, אלא רק צל. חופת כלולות עם מוטות שרופים.

זה מה יש. ויש המון. למשל, מוזיקאי ישראלי שקורא לעצמו "קרויצר". "באמת קוראים לי אדוארד" הוא אומר. לפני שנים, בליל אהבים, שיחק השטן בשרשרת החרוזים שעל צוואר אלוהים וקרע אותה.החרוזים התפזרו ואלה הם הכוכבים בשמיים. הם מאירים גם את שדות הרצח בבוסניה, ברגן בלזן, סודאן, סוריה. מוזיקאים רציניים הם אלה שעוד שומרים בזיכרונם את הצליל שהחרוזים / כוכבים השמיעו בנופלם.

תארו לכם את מקהלת הצבא האדום מורכבת אך ורק מילדים יתומים, שאביהם הוצא להורג במצוות השליט. שהאימהות שלהם הסתירו מהם מה באמת קרה לאביהם. אבל הילדים מרגישים במשהו רע. אולי בגלל דפיקות לא נגמרות בחצות בדלת. או בגלל רעש שמדבר רעות מהקירות. כך נשמעת המוזיקה של "קרויצר". הוא מופיע עם מחשב, מסך גדול עליו מוקרנים סרטי תעודה על פרנקו, המנהיג הפשיסט מספרד, גנרלים מניחים פרח על קברי חיילים, חיילים רצים אל מותם… הוא יודע שאם תסתכלו דרך זכוכית מגדלת בדמעה יורדת, תראו שדמעה היא למעשה חופת מצנח עם לב שרוף בקצה שלה.

נסו להשיג דיסקים שלו באתר: http://www.myspace.com/kreuzermusic. לפני כחודש במועדון ה"צימר", "קרויצר" נאם ברוסית על מה שקורה באוקראינה. באוקראינה? ומה קורה פה?
–