חמישה עיתונאי רוק ושלושה סופרים השפיעו עלי. סטיב סטרלנד מ"מלודי מייקר" לימד אותי פיוט. מהאמריקאים ריצ'רד מלצר ולסטר בנגס למדתי בלאגן, פראות. מלינדן ברבר, שכמו סטרלנד התחיל ב"מלודי" ועבר ל-"NME" למדתי עדינות, לצבוע טקסט בצבעי מים בהירים כנשמה של נרקיס. אבל הכי הושפעתי מטד מיקו, שכתב ב"מלודי מייקר": "בכתיבה על מוסיקה צריך לאבד את הכיוון. לו רציתי למצוא משהו הייתי מתגייס למשטרה".
סופר המתח האירי ג'ון קונולי לימד אותי לחקור את הדברים שמעבר. מיקי ספיליין, סופר המתח הכי נערץ עלי נתן לי שיעורים בגסות ואלימות.
מריו לבררו, סופר אורוגוואי שהעריץ את קפקא ומעט מדי ממנו תורגם לעברית, הבהיר לי שאין לדברים, לאירועים, משמעות. הדברים פשוט קורים. כשאתה מבין זאת אתה נוגע בחופש. ממנו למדתי שמילים, משפטים, הם רק חפצים. כמו להדליק נר באמצע היום. זה דבר יפה, מחמם את קצות האצבעות. לפעמים שורף, ובעצם מיותר.
אז הנה הנר ששרף אותי. קטע שכתבתי לפנזין "פחחד" ב-1985. אתם יכולים לחבר לו מנגינה. עדיף שתעשו משהו ושלא יעשו לכם:
"בדברים הבאים לא יהיה מין. גם לא אהבה. אני טוב בהכחשות. יעקב גלעד שאל אותי פעם אם אני משתמש בקוקאין או בחשיש. ואם אני לא חושב ש"דפש מוד" הם אפסים. בפעם הראשונה הלכתי איתו בסביבות "ידיעות אחרונות" בתל אביב. כמו תמיד הוא דיבר בקווים ישרים. כשנפרדנו, הסתכלתי אחריו. לא רציתי להכיר את יהודית רביץ, רק אותו. אתם מבינים אני כותב עכשיו הספד עליו – אנחנו מדברים בערך פעם בחודש בטלפון ונדמה לי שאנחנו עורכים תחרות מי יתאבד ראשון – ובכן, החולצה הלבנה – כשאנסו אותי בגיל 15, דחפו לי ממחטה לבנה, ענקית, לתוך הפה – אני לא אשכח את זה. והחולצה הלבנה של גלעד הזכירה לי את הדף הלבן, הגדול, שהשוטר כתב עליו את מה שהיה לי לספר. רק מי שקורא בין השורות יכול לדעת במה באמת מדובר. המראה החיצוני מטעה: השורות ישרות, הכתב עגול. במפגש השבועי שלו מה שקורה קורה בין המוסיקה, ההגשה הצוננת והדיבורים המעטים. אני נזכר במתופף של "לד זפלין" – הוא נשמע בטוח בעצמו, כל כך גבוה, אבל מספרים שהיה פורץ בבכי לעיתים קרובות. לכן הנוכחות של גלעד כל כך חשובה: אצבע משולשת מול הביטחון העצמי המזויף של הישראלי הממוצע. אז איך הכל יגמר גלעד? באמת בסוף נתחבק ונתקע לעצמנו כדור בראש?"
–
crematoriumm.wordpress.com 