ארכיון חודשי: פברואר 2014

הנרות הללו

חמישה עיתונאי רוק ושלושה סופרים השפיעו עלי. סטיב סטרלנד מ"מלודי מייקר" לימד אותי פיוט. מהאמריקאים ריצ'רד מלצר ולסטר בנגס למדתי בלאגן, פראות. מלינדן ברבר, שכמו סטרלנד התחיל ב"מלודי" ועבר ל-"NME" למדתי עדינות, לצבוע טקסט בצבעי מים בהירים כנשמה של נרקיס. אבל הכי הושפעתי מטד מיקו, שכתב ב"מלודי מייקר": "בכתיבה על מוסיקה צריך לאבד את הכיוון. לו רציתי למצוא משהו הייתי מתגייס למשטרה".

סופר המתח האירי ג'ון קונולי לימד אותי לחקור את הדברים שמעבר. מיקי ספיליין, סופר המתח הכי נערץ עלי נתן לי שיעורים בגסות ואלימות.

מריו לבררו, סופר אורוגוואי שהעריץ את קפקא ומעט מדי ממנו תורגם לעברית, הבהיר לי שאין לדברים, לאירועים, משמעות. הדברים פשוט קורים. כשאתה מבין זאת אתה נוגע בחופש. ממנו למדתי שמילים, משפטים, הם רק חפצים. כמו להדליק נר באמצע היום. זה דבר יפה, מחמם את קצות האצבעות. לפעמים שורף, ובעצם מיותר.

אז הנה הנר ששרף אותי. קטע שכתבתי לפנזין "פחחד" ב-1985. אתם יכולים לחבר לו מנגינה. עדיף שתעשו משהו ושלא יעשו לכם:

"בדברים הבאים לא יהיה מין. גם לא אהבה. אני טוב בהכחשות. יעקב גלעד שאל אותי פעם אם אני משתמש בקוקאין או בחשיש. ואם אני לא חושב ש"דפש מוד" הם אפסים. בפעם הראשונה הלכתי איתו בסביבות "ידיעות אחרונות" בתל אביב. כמו תמיד הוא דיבר בקווים ישרים. כשנפרדנו, הסתכלתי אחריו. לא רציתי להכיר את יהודית רביץ, רק אותו. אתם מבינים אני כותב עכשיו הספד עליו – אנחנו מדברים בערך פעם בחודש בטלפון ונדמה לי שאנחנו עורכים תחרות מי יתאבד ראשון – ובכן, החולצה הלבנה – כשאנסו אותי בגיל 15, דחפו לי ממחטה לבנה, ענקית, לתוך הפה – אני לא אשכח את זה. והחולצה הלבנה של גלעד הזכירה לי את הדף הלבן, הגדול, שהשוטר כתב עליו את מה שהיה לי לספר. רק מי שקורא בין השורות יכול לדעת במה באמת מדובר. המראה החיצוני מטעה: השורות ישרות, הכתב עגול. במפגש השבועי שלו מה שקורה קורה בין המוסיקה, ההגשה הצוננת והדיבורים המעטים. אני נזכר במתופף של "לד זפלין" – הוא נשמע בטוח בעצמו, כל כך גבוה, אבל מספרים שהיה פורץ בבכי לעיתים קרובות. לכן הנוכחות של גלעד כל כך חשובה: אצבע משולשת מול הביטחון העצמי המזויף של הישראלי הממוצע. אז איך הכל יגמר גלעד? באמת בסוף נתחבק ונתקע לעצמנו כדור בראש?"

scan0005 (2)

התרוממות

אני אוהב לקרוא בפני קהל קטעים שחיברתי. במיוחד כשאני מופיע ב"צימר" עם הבחורה שאני אוהב. אז אני ממש עף. תראו ותקראו. כדאי לכם. כי יום אחד אעוף ולא אנחת יותר:

כשאמות קברו אותי בשמלה אדומה ושתי צמות.
עם ספר של ג'ון קונולי. במקום פרחים
כסו את קברי בנעלי בית עם שרידי מקקים
תחת הסוליות.

כסו אותו גם במזרקים מזהב
שיהיה מה לגנוב – הרי תמיד
גנבו ממני ראיונות ושורות.

שירו שירים של אדי קוקרן בטקס הקבורה.
סוף סוף ישמעו רוקנרול אמיתי בארץ הזאת.
אל תבכו. חבל על הטיפות.
אל תפרסמו קינות בבלוגים או בעיתון.
כי פחות עיתונאי רוק בעולם – זה לא אסון.

(מתוך אלבום חדש של קובי "סוף קול סוף", שייצא בקרוב).


עם הלשון
בתוך הלב שלי
זה לא שיר אהבה
עם מעט היין שנשאר בכוס
כמו עפעף אדום
זה לא שיר אהבה
עם השמלה שלה
כמו כרית המונחת על פי הקורבן
זה לא שיר אהבה
עם המים שיורדים
בין האצבעות כמו דמעות
זה לא שיר אהבה
עם סכין הגילוח שמסתירים
בגרב. תמיד יש קליינטים מסוכנים
זה לא שיר אהבה.

scan0002 (3)

חרוך

מרחוק הטקסטים שלי מרעישים כמו מפלי ניאגרה. מקרוב הם מיוחדים יותר. בעצם הם מפל שוקולד מריר. משאירים כתמים חומים על השפתיים והתחתונים שלכם.

קובי מלכלך מילים. הלאה התרבות הנקייה! הלאה התרבות המתוקה! הלאה התרבות הפופולארית! התרבות פה במצב כל כך רע, שהטפה למוזיקה קלאסית נחשבת לסקס עם חיות. טומי לפיד ז"ל, אביו של יאיר לפיד, אמר ש"יום יבוא והוא קרוב יותר משאתם חושבים, שמי שיקנה דיסק של מוזיקה קלאסית ייאלץ להסתיר אותו בצאתו מחנות. פן אנשים ירדפו אחריו בצעקות "אשכנזי! שמאלן! מזדיין בתחת! אשפיסט!".

דווקא לכן לכו לחנות "דיסק סנטר" בתל אביב. יש בה מבחר נהדר של דיסקי מוזיקה קלאסית.

השלבים בסולם התווים של מוזיקת בלוז עטופים בעורות בני אדם. השלבים בסולם התווים של מוזיקה קלאסית עטופים באורות בני אדם.

קנו למשל את "סונטות אופוס 7, 14 ו-22 של בטהובן" בנגינת הפסנתרן האיטלקי מאוריציו פוליני. דיסק חדש. הקשיבו לפרק השני באופוס 14 מס' 2. פוליני שמאזין רגיש הגדיר אותו כ"פסנתרן שמתפוצץ עמוק בתוך עצמו ולא כלפי חוץ", מבטא בפרק הזה את נקודת השבירה בחיים של אנשים שנמאס להם להיכנע לאורח חיים מקובל. שנמאס להם שחייהם מוכתבים על ידי אנשי השמאל ימין שמאל ימין. שלפתע מפסיקים לצעוד לקול התוף. יותר מכך. פוליני מתאר כאן בנגינתו את ההתרסקות של אנשים רגישים מאוד.

קובי מאמין שאנשים כאלה הם הקוראים שלו.

בסיום הפרק הנ"ל פוליני משמיע אקורד רועם. אכזר. זה המוות? זו הכרה בבזבוז החיים? בעליבותם?

המדד היחיד שאני מכיר לאיכות באמנות הוא עומק + דימיון. בשום פנים ואופן לא "זה מבריק". "כשאומרים לי שהספר שלי מבריק אני נעלב. נירוסטה מבריקה. מה אני נירוסטה?" – אמר דויד גרוסמן.

כשהיה צעיר פוליני, מהפסנתרנים הנערצים בעולם, נהג לשאת נאומים פוליטיים חריפים לפני כל קונצרט שלו. נגד השתלטות אמריקאית. נגד בעלי הון – סוחרי עבדים עכשוויים.

בישראל, 2014, צעירים שמקשיבים למוזיקה קלאסית הם לוחמי מחתרת תרבותית. אני מציע לבעלי ה"בארבי" לקיים שם גם קונצרטים. כעת זה הרבה יותר חשוב מלארח להקות רוק.

זו הסיבה ש"קרמטוריום" מעניק לנעם בן זאב, שכותב ב"גלריה- הארץ" על מוזיקה קלאסית, את "מזרק הזהב", פרס הבלוג הזה לעיתונאי הרוק הבולט השנה. כן. הוא עיתונאי רוק. כי היום, בעיסה התרבותית פה, מוצארט, ווברן, שטוקהאוזן, קסנאקיס, שומן, כריסטיאן וולף, ארל בראון, שוברט, מורטון פלדמן, אריאגה, אריק שפירא, יוסי מר חיים – הם הם ה"ולווט אנדרגראונד". היום, פה, "חליל הקסם" של מוצארט הוא הוא ה"הרואין" וה"ברלין" של לו ריד.

נכון שכדי לקלוט כראוי יצירות אלה צריך הרבה סבלנות, רצינות, העזה רוחנית. אבל אם הגעתם לבלוג הזה, אם אכפת לכם ממנו אני מאמין שתעזו להקשיב ליצירות אלה. מוטב ללכת על חבל מתוח מעל מפל ניאגרה מאשר לשבת ("מופע ישיבה") בפארק הירקון ולשיר עם חנוך / ארצי / כוורת / רביץ / פוליקר / ישי לוי / אייל גולן.
הסירו את המגבעת.
עטפו ראשכם בגרב ניילון.
חבשו כובע גרב רק עם חורים לעיניים.
עטפו ראשכם בכאפייה משובצת.
תאמנו עצמכם ל…

תשאלו "אבל למה מוטב ללכת על חבל מתוח?"

ובכן, אני חושב ששביעות רצון עצמית היא רעל. שמי שמקבל שולחן כיסא ואוכל רק לעצמו ולא אכפת לו מאחרים הוא אדם כנוע. יש כל כך הרבה מה להרוס ולבנות בצורה אחרת לגמרי בארץ הזאת. אבל אני יודע שהקרב אבוד, שילדים גדלים להיות זאבים טורפים. שמוזיקה רדודה תשטוף יותר ויותר. שעל כל אוהב אמיתי ישנם ויהיו אלף נצלנים. שרק כסף מדבר. אבל מוטב ליפול כשאתה הולך זקוף, אומר "לא", מאשר לחיות על גיל מאה על הברכיים ולציית לפקודות.

אל תברחו
אל תסתתרו
תבינו, ה"קרמטוריום" הוא גורלכם.
הנה העצים. הנה האש.
אתם השה לעולה.

scan0001 (1)