חרוך

מרחוק הטקסטים שלי מרעישים כמו מפלי ניאגרה. מקרוב הם מיוחדים יותר. בעצם הם מפל שוקולד מריר. משאירים כתמים חומים על השפתיים והתחתונים שלכם.

קובי מלכלך מילים. הלאה התרבות הנקייה! הלאה התרבות המתוקה! הלאה התרבות הפופולארית! התרבות פה במצב כל כך רע, שהטפה למוזיקה קלאסית נחשבת לסקס עם חיות. טומי לפיד ז"ל, אביו של יאיר לפיד, אמר ש"יום יבוא והוא קרוב יותר משאתם חושבים, שמי שיקנה דיסק של מוזיקה קלאסית ייאלץ להסתיר אותו בצאתו מחנות. פן אנשים ירדפו אחריו בצעקות "אשכנזי! שמאלן! מזדיין בתחת! אשפיסט!".

דווקא לכן לכו לחנות "דיסק סנטר" בתל אביב. יש בה מבחר נהדר של דיסקי מוזיקה קלאסית.

השלבים בסולם התווים של מוזיקת בלוז עטופים בעורות בני אדם. השלבים בסולם התווים של מוזיקה קלאסית עטופים באורות בני אדם.

קנו למשל את "סונטות אופוס 7, 14 ו-22 של בטהובן" בנגינת הפסנתרן האיטלקי מאוריציו פוליני. דיסק חדש. הקשיבו לפרק השני באופוס 14 מס' 2. פוליני שמאזין רגיש הגדיר אותו כ"פסנתרן שמתפוצץ עמוק בתוך עצמו ולא כלפי חוץ", מבטא בפרק הזה את נקודת השבירה בחיים של אנשים שנמאס להם להיכנע לאורח חיים מקובל. שנמאס להם שחייהם מוכתבים על ידי אנשי השמאל ימין שמאל ימין. שלפתע מפסיקים לצעוד לקול התוף. יותר מכך. פוליני מתאר כאן בנגינתו את ההתרסקות של אנשים רגישים מאוד.

קובי מאמין שאנשים כאלה הם הקוראים שלו.

בסיום הפרק הנ"ל פוליני משמיע אקורד רועם. אכזר. זה המוות? זו הכרה בבזבוז החיים? בעליבותם?

המדד היחיד שאני מכיר לאיכות באמנות הוא עומק + דימיון. בשום פנים ואופן לא "זה מבריק". "כשאומרים לי שהספר שלי מבריק אני נעלב. נירוסטה מבריקה. מה אני נירוסטה?" – אמר דויד גרוסמן.

כשהיה צעיר פוליני, מהפסנתרנים הנערצים בעולם, נהג לשאת נאומים פוליטיים חריפים לפני כל קונצרט שלו. נגד השתלטות אמריקאית. נגד בעלי הון – סוחרי עבדים עכשוויים.

בישראל, 2014, צעירים שמקשיבים למוזיקה קלאסית הם לוחמי מחתרת תרבותית. אני מציע לבעלי ה"בארבי" לקיים שם גם קונצרטים. כעת זה הרבה יותר חשוב מלארח להקות רוק.

זו הסיבה ש"קרמטוריום" מעניק לנעם בן זאב, שכותב ב"גלריה- הארץ" על מוזיקה קלאסית, את "מזרק הזהב", פרס הבלוג הזה לעיתונאי הרוק הבולט השנה. כן. הוא עיתונאי רוק. כי היום, בעיסה התרבותית פה, מוצארט, ווברן, שטוקהאוזן, קסנאקיס, שומן, כריסטיאן וולף, ארל בראון, שוברט, מורטון פלדמן, אריאגה, אריק שפירא, יוסי מר חיים – הם הם ה"ולווט אנדרגראונד". היום, פה, "חליל הקסם" של מוצארט הוא הוא ה"הרואין" וה"ברלין" של לו ריד.

נכון שכדי לקלוט כראוי יצירות אלה צריך הרבה סבלנות, רצינות, העזה רוחנית. אבל אם הגעתם לבלוג הזה, אם אכפת לכם ממנו אני מאמין שתעזו להקשיב ליצירות אלה. מוטב ללכת על חבל מתוח מעל מפל ניאגרה מאשר לשבת ("מופע ישיבה") בפארק הירקון ולשיר עם חנוך / ארצי / כוורת / רביץ / פוליקר / ישי לוי / אייל גולן.
הסירו את המגבעת.
עטפו ראשכם בגרב ניילון.
חבשו כובע גרב רק עם חורים לעיניים.
עטפו ראשכם בכאפייה משובצת.
תאמנו עצמכם ל…

תשאלו "אבל למה מוטב ללכת על חבל מתוח?"

ובכן, אני חושב ששביעות רצון עצמית היא רעל. שמי שמקבל שולחן כיסא ואוכל רק לעצמו ולא אכפת לו מאחרים הוא אדם כנוע. יש כל כך הרבה מה להרוס ולבנות בצורה אחרת לגמרי בארץ הזאת. אבל אני יודע שהקרב אבוד, שילדים גדלים להיות זאבים טורפים. שמוזיקה רדודה תשטוף יותר ויותר. שעל כל אוהב אמיתי ישנם ויהיו אלף נצלנים. שרק כסף מדבר. אבל מוטב ליפול כשאתה הולך זקוף, אומר "לא", מאשר לחיות על גיל מאה על הברכיים ולציית לפקודות.

אל תברחו
אל תסתתרו
תבינו, ה"קרמטוריום" הוא גורלכם.
הנה העצים. הנה האש.
אתם השה לעולה.

scan0001 (1)

סגור לתגובות.