מכוות האור

הכל נגמר בזה שלעשות אמנות זה לקשור מאחור בחוט תפירה דק וצבעוני את ידיו של רוצח סדרתי. המציאות היא רוצח סדרתי. על מה שקורה לפני ואחרי זה רק הטובים שבעיתונאי רוק / ספרות / ציור / קולנוע וכו' יכולים לספר.

הקול מתחיל:

לפני שבוע השמעתי לתלמידים שלי אלבום של "מעליות הקומה ה-13”. להקת גראז' אמריקאית משנות השישים. הסולן היה רוקי אריקסון, שאחרי המון אשפוזים חוזר להקליט ולהופיע. פחות או יותר. ב"אוזן השלישית" משתדלים להביא אותו להופעה ב"אוזן בר".

"השינה הגדולה השינה הגדולה
אל תכסי אותי יותר
כמה תאים בראש עוד פועלים, עוד יש תקווה,
אפילו בשנתי יותר מכולם אני ער".

-רוקי אריקסון

אחרי שהשמעתי אותו קראתי לתלמידים חלק משיחות עם מלאך המוות, דו שיח ישן בין המלאך השחור וביני. אחרי הקריאה ביקשתי מהם לדמיין ולכתוב על מפגש שלהם עם מלאך המוות, כשהמוזיקה של ה"מעליות" ברקע.

הם כתבו נפלא. לא הרשו לי לפרסם את מה שחוו.

לאריקסון (זו עובדה) יש ארבע אצבעות בכף יד ימין. רק מי שיש לו מקסימום תשע אצבעות ידיים אבל יודע לספור רק עד שמונה, יכול לתפוס קשתות בעננים. המוזיקה של ה"מעליות" משמיעה לכם את צווחות הקשתות הנתפסות. ששש… תקשיבו: אחד… שניים…

הנה ממה שקראתי לתלמידים: מהמבוא לשיחות. בניתי אותו כקולאז' ממשפטים שלקחתי בלא סדר מהספר "מכוות האור" של אהרון אפלפלד:

"אמנם קשה להודות" – אומר האיש בשקט, – אבל האדם הוא חרק".

"אין עוד סתיו. אין עוד ציפורים. יש רק פיח. לא ראית פיח היכן היית בזמן המלחמה. שעות אני יושב עם הגמד. פניו הצהיבו ומעינו נוטפת איזה בהייה עגומה. 'מה הראו לך בחלום' הוא שואל. 'שום דבר'. 'חבל'. עתה אני חש שהוא מרחם עלי. על בדידותי ועל ניתוקי מכל העולמות היפים".

"עלי להתחיל מבראשית – אני אומר בלא לדעת מה אני אומר לעצמי".

"'אתה שונא אותנו' שאלתי כמעט בהסח הדעת. 'לא אני מכבד כל חולשה אבל רק בתנאי שלא תהיה מכוערת. אני אוהב להתבונן. שעה של התבוננות לא תסולא בפז'".

"תוך כך השמיע את המשפט הבא: 'לא לצחוק ולא לבכות אלא להבין'. כיוון שלא הוסיפו לשאול אותו הפנה את ראשו כמי שכבר רגיל בכפיות טובה והלך הצידה, אל הפתח האחורי הנפקח אל הים".

"אך אני כבר הייתי הרחק בתוך הלילה בתוך הכחול הרווה שנפרש מעלי רחב ושקוף ככנפיים מוכפלות של צירעה כחולה".

כעת תורכם. תשיגו דיסק / תקליט של אריקסון. תקשיבו לו בקול רם. תוך כדי דמיינו שיחה עם מלאך. כתבו אותה.

מי יודע, אולי בעזרת השיחה שלכם תצליחו לתפור את החתך הכה עמוק בגוף ובנשמה שלכם.

החוט שלי הוא רק בשחור לבן ואדום. ושלכם?

לפני עידנים שימש הירח כמזבח עליו שחטו, הקריבו בני אדם בני אדם. עד שלאלוהים זה נמאס. לכן הוא הרחיק את הירח למרחבי השמיים. הפך אותו לאבן עירומה. אבל לעזאזל, בני האדם הגיעו שוב לירח. וממשיכים להקריב בני אדם. השירים הכי יפים לא יעצרו אותם.
–

זז

חלב. מלח. קפה שחור.

אתם זוכרים את הפעם הראשונה בה טעמתם אותם?

את הפעם הראשונה בה שמעתם מוסיקה?

הסופר האמריקאי ג'ון ד. מקדונלד, מענקי סופרי המתח, מביא קסם בספריו. למשל, הנה הוא מתאר מפגש ראשון עם מוסיקה:

"היא זכרה מאורע מתקופת ילדותה, כשהוריה לקחו אותה לניו יורק. בוקר אחד, כשישבה בחדר בית מלון, שמעה תרועת חצוצרות עליזה, ערבול תופים, וצלילי תזמורות, שנגינתן מתמזגת להרמוניה אחת. היא המתינה בהתלהבות. הוריה הסכימו לצאת ולראות את המצעד. הם הלכו אל עבר קרן הרחוב כשהילדה מכרכרת לפניהם. בהגיעם למקום, החל הקהל להתפזר. התזמורת חלפה עברה. היא ראתה אותה מרחוק, כשכליה הממורטים מבהיקים באור השמש. היא השתוקקה לרוץ ולהדביק אותה אבל אביה אסר עליה". (מתוך הספר "April Evil" שהופיע ב-1956. התרגום של מירון אוריאל. ב-1963 הספר הופיע בעברית בשם "הרצח בחוף המערבי". ב"הוצאת מסתורין").

אם כבר מדברים על ספרות אנסה לדבר על הדיסק החדש חדש של "Refuse to Die" – הלא הוא אבנר אלטמן (ראו תצלום). אני מצמיד אתכם לטקסט של סופר עתיק: חיים הזז. השפה ההזזית נשמעת היום מוזרה, לפעמים לא מובנת, שוברת שן כשקוראים אותה בקול רם. שפה אחרת לגמרי. אני מקוה להשיג על ידי כך שלושה דברים. לפתות אתכם לחפש שפות מוסיקליות קשות, מוזרות, ממש אחרות, לחפש את הדיסק החדש של אלטמן ולהכריח אתכם להחליט אם אתם נעולים על מוסיקה / ספרות צפויה, חסרת דיסטורשן, חסרת קטבים סותרים, נקייה, מסודרת, או שיש לכם עיניים ואוזניים רעבות להרפתקאות: "רווחות נחו שממות המדבר. משטוחים משטוחים ונחשולים נחשולים, זרועי פריטי אבנים שחורות, נשטחו משוני-חול מלובנים בחמה למקצה השמים ועד קצה השמים – לתהום שניערה אלוהים וקפאה תוך זעפה ועמדה. אחד שיח ואחד סלע ונחל, משך גופו של מדבר: עומק לפנים מעומק ועובי לפנים מעומק ונבכי אור בנבכי אור עד לנגד מנגד ועד לרחוק מרחוק". (מתוך הספר "אבנים רותחות").

הטקסט ההזזי הזה מתאים למוסיקה של "ריפיוז". כמו שתפילה מתאימה לייאוש. בשניהם יש צמא גדול. כמו הצמא של הילדה המשתוקקת לגעת במוסיקה בטקסט של מקדונלד.

הנה עוד טקסט של מקדונלד אודות "צמא". גם הוא משתלב נהדר בראש של "ריפיוז":
"גסיסתו נמשכה ימים אחדים. יום שבת, ראשון, שני, שלישי. הוא היה יחיד על הסירה ואיתו רק משוט ומזוודות הכסף… סבורים שהוא שייט צפונה… הסירה נמצאה במרחק רב מן החוף, כאשר המנוע כבה… ידיו היו עיסה שותתת דם… השמש יבשה את הלחלוחית מגופו. הוא איבד למעלה מ-15 קילו ממשקלו. לקראת הקץ הוא התחיל לשתות מי ים… הוא כרסם את פינות העור של המזוודות, וכרסם גם את ידיו וזרועותיו. הוא היה יחידי בלב ים, יחידי עם מאות אלפי דולרים, ובכל הכסף הרב הזה לא היה מסוגל לקנות אפילו כוס אחת של מי שתייה".

תראו: יש פה כאב וגם יופי מוזר. יופי של מלח שחור. של חלב שחור. רעב לבן. רעב לבן זוג או לבת זוג. כאב אבל גם יופי שכמעט הורג בלהיות לבד. יופי שלפעמים הורג.

שם הדיסק החדש של אבנר אלטמן מסתתר בשורות שלמעלה. או שהגעתי כל כך רחוק בקוטב המחשבות שלי שאני כבר לא יכול לחזור.
–