זז

חלב. מלח. קפה שחור.

אתם זוכרים את הפעם הראשונה בה טעמתם אותם?

את הפעם הראשונה בה שמעתם מוסיקה?

הסופר האמריקאי ג'ון ד. מקדונלד, מענקי סופרי המתח, מביא קסם בספריו. למשל, הנה הוא מתאר מפגש ראשון עם מוסיקה:

"היא זכרה מאורע מתקופת ילדותה, כשהוריה לקחו אותה לניו יורק. בוקר אחד, כשישבה בחדר בית מלון, שמעה תרועת חצוצרות עליזה, ערבול תופים, וצלילי תזמורות, שנגינתן מתמזגת להרמוניה אחת. היא המתינה בהתלהבות. הוריה הסכימו לצאת ולראות את המצעד. הם הלכו אל עבר קרן הרחוב כשהילדה מכרכרת לפניהם. בהגיעם למקום, החל הקהל להתפזר. התזמורת חלפה עברה. היא ראתה אותה מרחוק, כשכליה הממורטים מבהיקים באור השמש. היא השתוקקה לרוץ ולהדביק אותה אבל אביה אסר עליה". (מתוך הספר "April Evil" שהופיע ב-1956. התרגום של מירון אוריאל. ב-1963 הספר הופיע בעברית בשם "הרצח בחוף המערבי". ב"הוצאת מסתורין").

אם כבר מדברים על ספרות אנסה לדבר על הדיסק החדש חדש של "Refuse to Die" – הלא הוא אבנר אלטמן (ראו תצלום). אני מצמיד אתכם לטקסט של סופר עתיק: חיים הזז. השפה ההזזית נשמעת היום מוזרה, לפעמים לא מובנת, שוברת שן כשקוראים אותה בקול רם. שפה אחרת לגמרי. אני מקוה להשיג על ידי כך שלושה דברים. לפתות אתכם לחפש שפות מוסיקליות קשות, מוזרות, ממש אחרות, לחפש את הדיסק החדש של אלטמן ולהכריח אתכם להחליט אם אתם נעולים על מוסיקה / ספרות צפויה, חסרת דיסטורשן, חסרת קטבים סותרים, נקייה, מסודרת, או שיש לכם עיניים ואוזניים רעבות להרפתקאות: "רווחות נחו שממות המדבר. משטוחים משטוחים ונחשולים נחשולים, זרועי פריטי אבנים שחורות, נשטחו משוני-חול מלובנים בחמה למקצה השמים ועד קצה השמים – לתהום שניערה אלוהים וקפאה תוך זעפה ועמדה. אחד שיח ואחד סלע ונחל, משך גופו של מדבר: עומק לפנים מעומק ועובי לפנים מעומק ונבכי אור בנבכי אור עד לנגד מנגד ועד לרחוק מרחוק". (מתוך הספר "אבנים רותחות").

הטקסט ההזזי הזה מתאים למוסיקה של "ריפיוז". כמו שתפילה מתאימה לייאוש. בשניהם יש צמא גדול. כמו הצמא של הילדה המשתוקקת לגעת במוסיקה בטקסט של מקדונלד.

הנה עוד טקסט של מקדונלד אודות "צמא". גם הוא משתלב נהדר בראש של "ריפיוז":
"גסיסתו נמשכה ימים אחדים. יום שבת, ראשון, שני, שלישי. הוא היה יחיד על הסירה ואיתו רק משוט ומזוודות הכסף… סבורים שהוא שייט צפונה… הסירה נמצאה במרחק רב מן החוף, כאשר המנוע כבה… ידיו היו עיסה שותתת דם… השמש יבשה את הלחלוחית מגופו. הוא איבד למעלה מ-15 קילו ממשקלו. לקראת הקץ הוא התחיל לשתות מי ים… הוא כרסם את פינות העור של המזוודות, וכרסם גם את ידיו וזרועותיו. הוא היה יחידי בלב ים, יחידי עם מאות אלפי דולרים, ובכל הכסף הרב הזה לא היה מסוגל לקנות אפילו כוס אחת של מי שתייה".

תראו: יש פה כאב וגם יופי מוזר. יופי של מלח שחור. של חלב שחור. רעב לבן. רעב לבן זוג או לבת זוג. כאב אבל גם יופי שכמעט הורג בלהיות לבד. יופי שלפעמים הורג.

שם הדיסק החדש של אבנר אלטמן מסתתר בשורות שלמעלה. או שהגעתי כל כך רחוק בקוטב המחשבות שלי שאני כבר לא יכול לחזור.
scan0006 (1)

סגור לתגובות.