מכוות האור

הכל נגמר בזה שלעשות אמנות זה לקשור מאחור בחוט תפירה דק וצבעוני את ידיו של רוצח סדרתי. המציאות היא רוצח סדרתי. על מה שקורה לפני ואחרי זה רק הטובים שבעיתונאי רוק / ספרות / ציור / קולנוע וכו' יכולים לספר.

הקול מתחיל:

לפני שבוע השמעתי לתלמידים שלי אלבום של "מעליות הקומה ה-13”. להקת גראז' אמריקאית משנות השישים. הסולן היה רוקי אריקסון, שאחרי המון אשפוזים חוזר להקליט ולהופיע. פחות או יותר. ב"אוזן השלישית" משתדלים להביא אותו להופעה ב"אוזן בר".

"השינה הגדולה השינה הגדולה
אל תכסי אותי יותר
כמה תאים בראש עוד פועלים, עוד יש תקווה,
אפילו בשנתי יותר מכולם אני ער".

-רוקי אריקסון

אחרי שהשמעתי אותו קראתי לתלמידים חלק משיחות עם מלאך המוות, דו שיח ישן בין המלאך השחור וביני. אחרי הקריאה ביקשתי מהם לדמיין ולכתוב על מפגש שלהם עם מלאך המוות, כשהמוזיקה של ה"מעליות" ברקע.

הם כתבו נפלא. לא הרשו לי לפרסם את מה שחוו.

לאריקסון (זו עובדה) יש ארבע אצבעות בכף יד ימין. רק מי שיש לו מקסימום תשע אצבעות ידיים אבל יודע לספור רק עד שמונה, יכול לתפוס קשתות בעננים. המוזיקה של ה"מעליות" משמיעה לכם את צווחות הקשתות הנתפסות. ששש… תקשיבו: אחד… שניים…

הנה ממה שקראתי לתלמידים: מהמבוא לשיחות. בניתי אותו כקולאז' ממשפטים שלקחתי בלא סדר מהספר "מכוות האור" של אהרון אפלפלד:

"אמנם קשה להודות" – אומר האיש בשקט, – אבל האדם הוא חרק".

"אין עוד סתיו. אין עוד ציפורים. יש רק פיח. לא ראית פיח היכן היית בזמן המלחמה. שעות אני יושב עם הגמד. פניו הצהיבו ומעינו נוטפת איזה בהייה עגומה. 'מה הראו לך בחלום' הוא שואל. 'שום דבר'. 'חבל'. עתה אני חש שהוא מרחם עלי. על בדידותי ועל ניתוקי מכל העולמות היפים".

"עלי להתחיל מבראשית – אני אומר בלא לדעת מה אני אומר לעצמי".

"'אתה שונא אותנו' שאלתי כמעט בהסח הדעת. 'לא אני מכבד כל חולשה אבל רק בתנאי שלא תהיה מכוערת. אני אוהב להתבונן. שעה של התבוננות לא תסולא בפז'".

"תוך כך השמיע את המשפט הבא: 'לא לצחוק ולא לבכות אלא להבין'. כיוון שלא הוסיפו לשאול אותו הפנה את ראשו כמי שכבר רגיל בכפיות טובה והלך הצידה, אל הפתח האחורי הנפקח אל הים".

"אך אני כבר הייתי הרחק בתוך הלילה בתוך הכחול הרווה שנפרש מעלי רחב ושקוף ככנפיים מוכפלות של צירעה כחולה".

כעת תורכם. תשיגו דיסק / תקליט של אריקסון. תקשיבו לו בקול רם. תוך כדי דמיינו שיחה עם מלאך. כתבו אותה.

מי יודע, אולי בעזרת השיחה שלכם תצליחו לתפור את החתך הכה עמוק בגוף ובנשמה שלכם.

החוט שלי הוא רק בשחור לבן ואדום. ושלכם?

לפני עידנים שימש הירח כמזבח עליו שחטו, הקריבו בני אדם בני אדם. עד שלאלוהים זה נמאס. לכן הוא הרחיק את הירח למרחבי השמיים. הפך אותו לאבן עירומה. אבל לעזאזל, בני האדם הגיעו שוב לירח. וממשיכים להקריב בני אדם. השירים הכי יפים לא יעצרו אותם.
scan0008

סגור לתגובות.