אפשר לעשות מוזיקה פסיכדלית מצלילי כיסאות נגררים על ריצפה. אבל למוזיקה פסיכדלית טובה יותר יש צליל שעושים עננים שנגררים גבוה גבוה בשמיים. לקול רוחות השמיים. לפעמים יש תקליטים שמכילים את שני סוגי הצלילים. נוגע ללב איך מוזיקאים מנסים לעוף מהריצפה, מכסאות נוחים, רחוק רחוק לשמיים. ומצליחים להגיע אליהם. אחד האלבומים שמדגימים זאת הוא "טייקאוואי ריינבו" של קווין איירס. באחד השירים תמצאו צליל גבוה מאוד, נמשך ונמשך, רחוק רחוק. מסתורי מסתורי. מאוד דומה לצליל שבפרק הכי איטי בסימפוניה החמישית של דימטרי שוסטקוביץ': כאילו דלת נפתחת לסדק צר, אור לבן ונדיר נראה, ואתה יודע שאלוהים נמצא שם.
מה תעשה כעת?
אם תקראו את הטקסט הזה בקול רם תוך כדי גרירת כסא, תוך כדי מבט עורג בשמיים, תוך כדי אנקות שמלוות טיפוס בסולם שראשו מאוד גבוה, תבינו איך נשמעת המוזיקה של גרישא שכנס (מוכר גם בשם "Mites"). הוא הוציא הרבה דיסקים, תקליט אחד ולפני כחודש קסטה. שמה: "הקסטה האחרונה" חפשו ב-Soundcloud.com/mites. בדרך כלל הוא מופיע במועדון ה"צימר". הקסטה החדשה באה בתוך קופסה נוקשה, שמזכירה לב שרוף: יצירה של יעל סקידלסקי.
בדרך כלל נקודת מוצא צלילית של שכנס הן קסטות ישנות: מוזיקה מדרום אמריקה, מצפון אפריקה, ממרכז אסיה, ממגירות של ה"חור בשחור" (4 שקל לקסטה). הרגישות שלו, הדימיון שלו, עושים מהם קסמים. להופעות שלו הוא מגיע עם אופניים ותיקים גדולים. מה נמצא שם?
הוא מהמוזיקאים הנדירים שאוהבים לקרוא בתנ"ך. שמסוגלים לגלות ולספר לכם באיזה יום בחודש מקבלת דבורה הנביאה, זו מהתנ"ך, את המחזור שלה.
ואיך אתם מגדירים דימיון ועומק?
–
crematoriumm.wordpress.com 