ציפור ראשונה

"שלום קובי" .
קודם נכנס מנהל הכלא. אחריו – רב. אחריהם הסוהר הראשי ועוד סוהר.
"הגיעה השעה" – אמר המנהל.
לא קמתי מהמיטה. הייתי שליו. תא הנידונים למוות היה כל כך קטן, שחמישה אנשים מילאו אותו כמעט לגמרי.
הרב, בחוצפתו, התיישב לידי על המיטה.

"הכתמים על הסדין הם לא דמעות, הם שפיך" – אמרתי לו. "לפי התורה שלך אסור לבזבז זרע לריק. אז איך זה שלא התנגדתם כשהחזירו בישראל את עונש המוות?".

היה שששש… הרב שאל: "אתה רוצה להתפלל איתי?".
– "לא". הצבעתי על הפסלים הקטנים שבחודשים האחרונים פיסלתי מחתיכות לחם.
"אתה רואה? יצרתי פה אלילים קטנים. אולי אתה רוצה להתפלל להם?".
הרב נאנח ונסגר. מנהל בית הכלא הניח יד חזקה על כתפי. "קדימה נלך" – אמר.
קמתי. הסוהר הראשי ערך חיפוש על גופי. המנהל שאל: "מה לעשות עם המחברות, הספרים, הניירות שלך?".
– "תזרקו אותם לקרמטוריום" אמרתי.

————-

הגענו לחדר ההוצאה להורג.
הוריתי להם להתפשט.
את חולצת האסיר שלבשתי נתתי ללבוש למפקד הכלא.
את מכנסי האסיר שלי נתתי ללבוש לסוהר הראשי.
את נעלי הכלא נתתי לנעול לסוהר השני.
לרב נתתי את הממחטה שלי שמלאה ברוק. רוק רוק רוק.
יצאתי ראשון מהחדר עירום לגמרי כשהם אחרי.
הלכנו במסדרון, בכיוון לשער היציאה. חלפנו על פני תאים. חלקם נעולים, חלקם פתוחים. אפילו כשכמה תאים היו פתוחים, אפילו שבכמה מהם אפשר היה לרסק את הסורגים בהדיפה קלה, שכבו האסירים במיטות, חיוך כנוע על פניהם. עבדים שהעבדות מוצאת חן בעיניהם.
שמתי לב שהתאים היו נעולים מבפנים. שהאסירים היו יכולים לפתוח את הדלתות ולצאת.
הם יכלו אבל לא רצו.
הגענו לשער הכלא. בבעיטה קלה פרצתי אותו.
"אולי תצאו לחופש כמוני?" – שאלתי את הסוהרים והרב.
הם נשארו מאחור. תקועים. הם לא הבינו את המילה "חופש".
יצאתי החוצה. לא אמרתי למי שנשארו מאחור מילים של שלום, אלא מילים של רחמים.
לא עבר אותי רטט של שמש. אז גרמתי לשמש לרטוט.
מחוץ לכלא חיכו לי ציפורים רבות יופי. ופרחים. ועצים ירוקים. ומפלי מים. וזו שאני אוהב.
כי אני הבנתי את המוסיקה של "Death in June". כי מי שלא מבין אותה לעומק נותר מאחורי החומות. יש ללהקה הזו דיסק חדש: "בהופעה בוינה".

יבוא יום ונפיל את החומות לצלילי שופרות. שופרות מחלב. שופרות מדבש. עם צבתות עקרבים בקצוות.
–

התשובה

קובי: אחרת לגמרי. שלא כדרך הטבע. זה רגיל ללבוש טי שירט הפוך.
זה פחות רגיל ללבוש מכנסיים הפוך. כשהכיסים מתנדנדים בחוץ וכולם רואים איך הם מלאים
אבל רק אתה יודע במה הם מלאים.
בכל סיבוב אתה חייב חייב חייב לעצור ולהתחיל לרוקן את הכיסים. כיס אמק.
אם הם מלאים באוצרות אכזב זרוק אותם לזבל.
אם הם מלאים באוצרות אמיתיים – חלק אותם.
איך המוזיקה שלך, דיויד, אוצרות אכזב או אמיתיים?

דיויד טיבט ("קארנט 93"): מי אתה?
ספר על עצמך.
אף פעם לא שאלו אותי בכזה קצב.
כשאני מבין / מרגיש, ואצלי הכל ביחד, כשהיצירה שלי היא באמת אוצרות אכזב, כלומר שהיא גרועה, או – וזה כל כך חשוב – שהיא מענגת / מעניינת, ואצלי הכל ביחד, מעניינת רק אותי ומי שמשתתפים בדיסק שלי: ניק קייב, אנטוני, ג'ון זורן ואחרים – אני מוחק אותה. אין לה זכות קיום.

והפוך: בדיסק החדש שלי "I am the last of all…" החלטתי לעשות אוונגרד הפוך: לחזור בכוונה, ברעם, על השטיקים הוותיקים שלי: טקטסים הזויים שבעצם כל מילה אומרת משהו רציני / חשוב למאזינים רציניים. חשוב: משהו רציני לא רק לי ולמוזיקאים שמשתתפים בו. את האגו שלי הרסתי לגמרי. מבנה העל של הדיסק: אני קורא בקול, כמעט לא שר, על רקע פסנתר ברים שם יושבים כיסאות על בני אדם, הפוך מהמקובל. יש משהו כנוע בצלילי הפסנתר. כאילו רשעים עושים בו ובצלילים כרצונם. כי המלודיות שהפסנתר מנגן חסרות מרד, חסרות חוצפה, נעדרות הרפתקאה. לעומתן – הנגינה של ג'ון זורן לא פחות צפויה, רגילה, למי שמכיר את היצירה שלו. זורן מנגן פה כמי שממלא בחול, בכעס, בארות מים במדבר.

אתה מבין / מרגיש, יקירי? אני משתמש כאן בצלילים כדי להפריד בגסות בין מילים – חשיבה מילולית – שהיא כאן העיקר, ובין פסקול מוזיקלי שלולא הוא אנשים לא היו טורחים להקשיב לי.

קובי: אתה בטוח שמאמר בשפה לא הזויה, בשפה שקופה, פשוטה, לא היה משיג הבנה טובה יותר?
תבין, אני איש שעדיין שואל את עצמי מדוע אלוהים נתן לי יכולת לשמוע, לדבר, לראות, לכתוב.
דיויד: לא. אתה יודע שלפני שנים חזרתי בתשובה. תקשיב לי כשאני קורא כעת באוזניך את הפסוקים הבאים מהתנ"ך, מספר זכריה: "ואשוב נושא עיני ואראה והנה ארבע מרכבות יוצאות מבין שני ההרים וההרים הרי נחושת. במרכבה הראשונה סוסים אדומים ובמרכבה השנית סוסים שחורים. ובשלישית סוסים לבנים וברביעית סוסים ברודים אמוצים… אלה ארבע רוחות השמים יוצאות מהתייצב על אדון כל הארץ". כעת קרא את הטקסטים שלי. אל תגיד לי "אבל מעולם ראיתי סוסים אדומים".

אתה רואה / מרגיש / מבין איך ההיגיון שלך יותר בהיר? אני חושב שכל כישלון שלי הוא היתקלות בפנס רחוב כבוי. ככל שהמכה חזקה יותר, הסיכוי שהפנס בקצה, למעלה למעלה, למעלה למעלה, בגלל הזעזוע יחזור להאיר.

מילה שלי היא לא מילה. היא דבר שלפני המילה. פריסת אינספור אפשרויות להצביע לכיוון הנכון. כל דיסק שאני מוציא הוא הכנה, רק הכנה לדיבור.

קובי: דיויד, אתה זה שלימד אותי שמילים הן אפרוחים מתים שתלוים על עץ אשוח בערב חג המולד.
–