הגשר

באו חברים השבוע מתחת לגשר הירקון. קראנו בחושך משירי ריצ'רד בראוטיגן. משורר אמריקאי שהתאבד לפני שלושים שנה. בן 49. הפך לאגדה בשנות השישים. גופתו הרקובה, כשפצע ירייה בראש, התגלתה כחודש אחרי המוות.

הוא גדל בעוני. המשפחה לפעמים לא אכלה ימים. סכיזופרן. דיכאוני, מחשבות התאבדות. טיפול חשמלי. אלכוהוליסט. נהג לחלק את שיריו ברחוב. מתחילת שנות השבעים נזנח על ידי קוראים ומבקרים.

באמצע הקריאה הגיעה ניידת משטרה. שוטר שאל אותי: "מה אתם עושים פה?". עניתי: "אנחנו משיקים פה סירות הצלה מנייר". כי שירים הם סירות הצלה מנייר. הן לא יעילות.

"אל תקפצו מהגשר" אמר השוטר.

אנחנו לא פוחדים מהגובה. לא פוחדים מהעומק. גם לא פוחדים לעוף למרחקים. תרגמתי כמה שירים של בראוטיגן. הנה:

ויקי ישנה עם מתים

ויקי ישנה ביערות
עם מתים אבל תמיד בבוקר
מסרקת את שיערה.
הוריה לא מבינים אותה
והיא לא אותם.
הם מנסים. היא מנסה. גם
המתים. ויום אחד הם יצליחו.

וולטר
כל לילה לפני שהוא נרדם
וולטר משתעל. הוא לא ישן מעולם
בחדר אחד עם מישהו, ומאמין
שכל אחד, לפני שנרדם, משתעל.
זהו עולמו.

מורגן
מורגן הגיע שני בבחירות לנשיאות
בית ספר תיכון ב-1931.
מעולם לא התאושש מזה.
אחר כך לא התעניין יותר
באנשים. אי אפשר לסמוך עליהם.
הוא עובד כשומר לילה
באותו בית חרושת יותר מארבעים שנה.
בלילות הוא משוטט בין המכונות הדוממות.
הוא מעמיד פנים שהן חבריו ואוהבות
אותו מאוד. הן היו מצביעות
עבורו.

בתולת עורב
בכיכוב נערה יפהפיה ועשרים
ושלושה עורבים. יש לה שיער זהב. העורבים
אינטילגנטים. הבמאי מוטרד
מהתקציב (נמוך מדי). הצלם
התאהב בנערה. היא לא סובלת אותו
העורבים סבלניים. הבמאי הומו.
הנערה מאוהבת בו. הצלם
חולם על רצח. "מאה שבעים וחמישה
אלף. הייתי טיפש!" אומר הבמאי
לעצמו. הנערה בוכה כל לילה. העורבים
מחכים לסצנה הגדולה שלהם.

את תלכי למקום מלא עורבים.
ותדעי כל מה שהם יודעים.

ואחרי שתלמדי את סודותיהם
ותחשבי בדיוק כמוהם, ואהובך
ילטף את נוצותיהם כקירות
שעון חצות, הם יעופו,
ואת איתם.

ואת תלכי למקום מלא עורבים.
ותדעי כל מה שהם יודעים.


scan0004

סגור לתגובות.