ציפור ראשונה

"שלום קובי" .
קודם נכנס מנהל הכלא. אחריו – רב. אחריהם הסוהר הראשי ועוד סוהר.
"הגיעה השעה" – אמר המנהל.
לא קמתי מהמיטה. הייתי שליו. תא הנידונים למוות היה כל כך קטן, שחמישה אנשים מילאו אותו כמעט לגמרי.
הרב, בחוצפתו, התיישב לידי על המיטה.

"הכתמים על הסדין הם לא דמעות, הם שפיך" – אמרתי לו. "לפי התורה שלך אסור לבזבז זרע לריק. אז איך זה שלא התנגדתם כשהחזירו בישראל את עונש המוות?".

היה שששש… הרב שאל: "אתה רוצה להתפלל איתי?".
– "לא". הצבעתי על הפסלים הקטנים שבחודשים האחרונים פיסלתי מחתיכות לחם.
"אתה רואה? יצרתי פה אלילים קטנים. אולי אתה רוצה להתפלל להם?".
הרב נאנח ונסגר. מנהל בית הכלא הניח יד חזקה על כתפי. "קדימה נלך" – אמר.
קמתי. הסוהר הראשי ערך חיפוש על גופי. המנהל שאל: "מה לעשות עם המחברות, הספרים, הניירות שלך?".
– "תזרקו אותם לקרמטוריום" אמרתי.

————-

הגענו לחדר ההוצאה להורג.
הוריתי להם להתפשט.
את חולצת האסיר שלבשתי נתתי ללבוש למפקד הכלא.
את מכנסי האסיר שלי נתתי ללבוש לסוהר הראשי.
את נעלי הכלא נתתי לנעול לסוהר השני.
לרב נתתי את הממחטה שלי שמלאה ברוק. רוק רוק רוק.
יצאתי ראשון מהחדר עירום לגמרי כשהם אחרי.
הלכנו במסדרון, בכיוון לשער היציאה. חלפנו על פני תאים. חלקם נעולים, חלקם פתוחים. אפילו כשכמה תאים היו פתוחים, אפילו שבכמה מהם אפשר היה לרסק את הסורגים בהדיפה קלה, שכבו האסירים במיטות, חיוך כנוע על פניהם. עבדים שהעבדות מוצאת חן בעיניהם.
שמתי לב שהתאים היו נעולים מבפנים. שהאסירים היו יכולים לפתוח את הדלתות ולצאת.
הם יכלו אבל לא רצו.
הגענו לשער הכלא. בבעיטה קלה פרצתי אותו.
"אולי תצאו לחופש כמוני?" – שאלתי את הסוהרים והרב.
הם נשארו מאחור. תקועים. הם לא הבינו את המילה "חופש".
יצאתי החוצה. לא אמרתי למי שנשארו מאחור מילים של שלום, אלא מילים של רחמים.
לא עבר אותי רטט של שמש. אז גרמתי לשמש לרטוט.
מחוץ לכלא חיכו לי ציפורים רבות יופי. ופרחים. ועצים ירוקים. ומפלי מים. וזו שאני אוהב.
כי אני הבנתי את המוסיקה של "Death in June". כי מי שלא מבין אותה לעומק נותר מאחורי החומות. יש ללהקה הזו דיסק חדש: "בהופעה בוינה".

יבוא יום ונפיל את החומות לצלילי שופרות. שופרות מחלב. שופרות מדבש. עם צבתות עקרבים בקצוות.

6120_117387869064_551309064_2187132_8291242_n

סגור לתגובות.