הפסל

תארו לכם אמא מלאך מכבסת בשמיים את בגדי הילדים מלאכים פעוטים שלה. מכבסת בידיה. לא במכונה. כי מכונות נוצרו על ידי אנשים. מי הכביסה הם לא הגשם, השלג. הם שירים, סיפורים, מאמרים.

כך נשמעת המוזיקה של המלחין הפיני אינוגוהאני ראוטאבארה. הוא אומר: "אני מאמין שמוזיקה באמת גדולה היא זו שמאפשרת, ברגע מסוים, למאזין להבחין בניצוץ הנצח בחלון הזמן. זו לדעתי ההצדקה היחידה לעשות / לצרוך אמנות. לכל היתר – חשיבות משנית".

בעוד הסימפוניה הפסטורלית של בטהובן היא אדם שמתבונן החוצה, בטבע, מבעד לחלון / חלום שבור, המוזיקה של ראוטאבארה (נולד ב-1928) היא אדם שמביט בטבע מתוך חדר שאין בו אפילו חלון אחד.

בגלל סירובי לכתוב רומן / סיפור / שירה, בורא עולם מעניש אותי. שולח אותי פעמיים בחודש לאסוף מזרקים משומשים בתחנה המרכזית הישנה בתל אביב, ולזרוק אותם לזבל. אבל אני מנייאק: אני אוסף אותם ובונה מהם עגל זהב. אלה הרשימות בבלוג שלי.

היצירה החדשה חדשה של ראוטאבארה קרויה "מרובעים" על-פי טקסט של עומר כיאם. לקול ופסנתר. בוצעה בחודש שעבר בלונדון.

אדם ברוך ז"ל אמר לי שאני מזכיר לו איש שבבעלותו מכונית ספורט שבמקום לרחוץ אותה הוא יורק עליה מרוב צניעות, מרוב רגשי נחיתות ובגלל שהוא מחוץ לכל תחרות. בעצם, בגלל שאין לו לאן לנסוע. "אבל קובי, יום אחד יגמר לך הרוק".

אולי בגלל זה אני יותר כותב על מוזיקה קלאסית וספרות. בעצם, על זה שאין לנו יותר לאן לנסוע.

לאן ניסע? לכיוון הנצח?

scan0002

סגור לתגובות.