אצבעות

חנוך לוין צדק: הגדרת האושר: הפעם הראשונה בה ילד קיבל מתנה עפיפון. הפעם הראשונה בה הוא איבד אותו ואחר כך מצא אותו.

אני ילד שקיבל עפיפון. ואיבד אותו. ועד היום מחפש אותו. בטקסטים שלי אני מתאר את האובדן. איך שאני עף גבוה לשמיים כדי למצוא אותו. עף על פי כן.
הידיים שלי דביקות מרוב כלום.
אני עף. תקראו:

פסנתרנים קלאסיים ממש ענקיים – ג'ון אוגדון, סביאטוסלאב ריכטר – המטבעות הקטנים שבכיסים שלהם מסוגלים לטרוף את המטבעות הגדולים שם. אם תקשיבו טוב תשמעו את זה.
הפסנתרן הרוסי דניל טריפונוב בן 23. כבר זכה בתחרות צ'ייקובסקי ובתחרות רובינשטיין הלפני אחרונה. עטיפת הדיסק שלו "טריפונוב הרסיטל בקרנגי" מספרת סיפור (ראו תצלום). הסתכלו: הרחוב בו הוא הולך צרוב משמש. הבנינים עקומים כאילו הארץ הולכת ומתייבשת. עוד רגע והרחוב יתמוטט. החליפה שטריפונוב לובש כל כך נקיה ומהודרת שאתה חושב שהיא מסתירה פצעים. טריפונוב לא מחייך. הוא נראה מבוגר מעשרים ומשהו שנותיו. כמי שמשדר: "באתי לספר לכם בעזרת אצבעותיי ואגרופיי הסגורים שגשם כבד או משהו חמור פי כמה עומד לרדת. תקשיבו. תראו".

תקשיבו איך הוא מנגן שופן. טריפונוב יודע שהפעם האחרונה שאלוהים הואיל בטובו לרדת מהשמיים לכדור הארץ הייתה בשנות הארבעים של המאה שעברה, באירופה. אז, אלוהים פצע את רגליו כשדרך על עצמות שבורות של בני אדם. אתם רואים את הדם של אלוהים?

טריפונוב יודע את זה.
תקשיבו איך הוא מנגן את ליסט. לפעמים אלוהים הורג מתוך אהבה. תקשיבו.
מוסיקאים גדולים הם אלה שמחלקים צנצנות דבש למנקי רחובות. אנחנו מנקי רחובות.
–

אשרי הגפרור

זה בסדר שאני משתנה. סופר המתח האמריקאי ג'ף אבוט (Abbot) אומר בספר שלו: "אתה צריך להמציא את עצמך מחדש". זו אחת הסיבות שאני קורא באדיקות ספרי מתח. דווקא בהם אני מוצא שורות שמעירות אותי. עוד אחת: "השנאה העצמית שלך היא הדבר היחיד בו אתה יכול לשלוט" – וילאם לאשנר.

אני מודיע לכם עשרות אלפי קוראים לא נאמנים שאני לא מתכוון להמשיך באורח החיים העכשווי שלי. נראה לי עלוב לזחול עוד ועוד עד גיל שבעים במדור הרוק האלטרנטיבי בחנויות דיסקים.

דוקוטורים נכבדים, נדמה לי שהתמכרתי לרוק כמו להרואין. עדיף לרחף מעל האוקיינוס בעפיפון עשוי גפרורים מאשר לעסוק ברוקנרול בגיל שבעים.

הנטישה שלי את מה שקרוי "ספרות רצינית" למה שקרוי (בטעות) "ספרות בלשית" היא צעד בתולי בשינוי.

אני לא רוצה להמשיך להיות חמור נושא ספרים. אם לא אפסיק כעת אהפוך לחמור שמחרבן ספרים.

נדמה לי שהתמכרתי לרוק כמו להרואין.
"קובי, מתי תוציא ספר?"
אף פעם.

אפרופו ספר. ספר חדש לעיתונאי הרוק / תרבות אבי פיטשון (ראו תצלום). "ג'וני הרקוב ומלכת הצמרמורת".
אני חושב שמה שהכי יפה באוטוביוגרפיה הזו זה שפיטשון, שהמילה "אני" צפופה ביותר פה ובטקסטים שלו בעיתון "הארץ", יודע שלכתיבה בגוף ראשון יש צידוק רק כפרודיה או כתיעוד היגיון מתרסק או כתיעוד לב נשבר. כאשר ה"אני" מחוסל והופך ל"עני". כאשר החורים באגו כה גדולים שאפשר להחביא בתוכם עשרות ספרי תהילים.

"קובי, מתי תוציא ספר?"

את התצלום בפוסט הזה ביצעה ד. ברסט בשנת… היא סיפרה לי שחשוב היה לה לתפוס מה שחשוב ביותר ומקסים בפיטשון: הוא לא מחפש בית קבוע, משרה קבועה, אמת חד משמעית, אור נצחי. הוא לא איש של חוף ים. הוא נאמן לחוסר נאמנות. הוא דייג שגר בסירה בלב ים. אל תתפלאו אם הוא ישפוך רשת מלאה דגים (אוצרות בצורת רעיונות) חזרה למים ויחפש במקום אחר דגים אחרים. לקוראות שמבקרות בחדרו: אל תתפלאו אם תגלו מתחת למיטתו תפילין וטלית. עדין עטופים בנייר אריזה, אבל מוכנים לשימוש מיידי.

פיטשון, ואני מצדיע לאנשים כאלה, הוא פיראט עם רגל ששמה רגל ומפילה כל מי שמשפריץ שביעות רצון עצמית. נמאס לי מכל כך הרבה עיתונאי מוזיקה שמשפריצים שביעות רצון עצמית.

פיטשון, מתי תוציא עוד ספר?

הרי לנו, הכותבים היותר רציניים תפקיד: אנחנו, עם כישרון הגפרור שלנו, שורפים את הספריות, את המוזיאונים, את האוניברסיטאות בהם רוצים הכותבים הפחות טובים לקשור את קול העפיפונים.

מה, עוד לא הבנתם שהחשיבות בספרו של פיטשון היא הדיון בקול גדול בשלושת המושגים החשובים בעולם: "לשנות", "להשתנות" ו"חופש"?

לא קל לי להשתנות.
לכתוב פחות.
לגעת בהומור, בשמחה. להתרחץ יותר מפעם בחודש. לתת לגעת בי.
אני מקווה שבחודשים הקרובים תרגישו שינוי.
ואת, אהובתי, תעזרי לי בכך?

---

לכעוס על קובי סמסו 0523563538.
–