ארכיון חודשי: אוגוסט 2014

נושך כרית

כשעיתון "הארץ" בחר בנועם פרתום למשוררת המשפיעה ביותר בשירה העברית העכשווית, – רקדתי. לא רק מפני שבניגוד להרבה משוררים שאותיות השירה שלהם הן רק ארונות קבורה שחורים על מפיות נייר, השירים של נועם הם מיטות לא נקיות (זו מחמאה) ובהן אנשים אוהבים, שונאים, משפיכים, יורקים, מעשנים, נושכים כריות…

בקיצור, בשירים שלה אנשים עושים עושים עושים אהבה. לא מדברים מדברים מדברים אהבה.

תראו, רקדתי גם כי פרתום נראית לי בחורה צנועה, לא מסתירה את העובדה שהיא לא מועמדת לפרס נובל לספרות, ואין לה בעיה להודות בקול שספר שיריה הראשון נופל בהרבה מספרה הראשון של דליה רביקוביץ. אני מתעב את מי שהסופר דודו בוסי כינה "יושבי בתי קפה של סופרים – הגאונים בעיני עצמם". כלומר, תשעים ותשעה אחוז מסופרי ישראל. ממש לא מזיז לי שנסים קלדרון טוען ש"פרתום משתמשת במה שיונה וולך זרקה מאחורי גבה".

את מוסף "מאה המשפיעים ביותר בתרבות הישראלית" שהוציא "הארץ" הנחתי על סף דלתי. כדי לעצבן את מי מהגאונים הנ"ל שיבואו אלי. ואם יבואו, אשלח בהם/ן את החתולים חולי האיידס שלי. כאן היה אמור לבוא ציטוט משיר של מאיר אריאל. אבל לא. אריאל תמיד הראה לי את השלט "אתה נראה כבחור שיש לו כסף. אז קנה לי צינגלה ואזמר לך את כל שירי האלבום 'נשמת גומי' של הביטלס". זה משעמם. תמיד העדפתי את הרגעים, שעות, ימים, חודשים, שנים, בהם לו ריד אמר לי: "קח את הגיטרה שלי. מכור אותה ובכסף קנה לי הרואין".

ממש לא מזיז לי שבקרוב נסים קלדרון מוציא ספר על מאיר אריאל. אגב, אני מאמין שאחרי הספר הזה יוציא קלדרון ספר לו יקרא "הספר השלישי" (ע"ש ספרה של רביקוביץ) בו יחזור מכל התזות שלו על מוזיקת / מוזיקאי רוק. בספר הזה יקרא קלדרון למוזיקת רוק: "התרמית הגדולה של התרבות במאה העשרים".

אפילו אמרתי לקלדרון את זה.

אל תדברו. תירו.
תקשיבו לקול הירי: לחנויות הספרים הרציניות פה הגיע משלוח יד שניה מכתבי סופר המתח האמריקאי יוג'ין איזי (Izzi). אם אתם, כמוני בעד השירה של פרתום, שירת הסדינים הקרועים, מוכתמים, שירת ניגוב אצבעות בחולצה ולא במפיות נייר, שירת ה"פאק דה 'ביטלס' קדימה 'טרובינג גריסל'" אסור שתפספסו את הספרים האלה.

יוג'ין איזי התאבד (נרצח?) בגיל 43. ב-1996. גופתו התגלתה תלויה מחוץ לחלון חדר בקומה ה-14. לבושה אפוד מגן. בכיס המכנסיים אגרופן. ודיסקים ובהם טקסטים שעוד לא פורסמו. בסביבה גם ציטוט מאיומים מחוג אמריקאי פשיסטי שאיזי חקר לצורך כתיבה. על ריצפת החדר אקדח טעון. "הוא סולח לחטאים שאחרים עשו. הוא לא סולח לחטאים שהוא עשה" – אמר עליו חבר.

הראשון שכתב בעברית על הספרים של איזי היה רון מיברג. אני מצטרף לקריאה של שי גולדן להעניק למיברג את פרס ישראל. למרות שהוא גר בארה"ב. אם ביבי נתניהו יכול לצוף על המים בגלל שהמיליארדר האמריקאי אדלסון קנה לו עיתון ("ישראל היום"), מותר לתרבות העברית להודות למיברג, מהבודדים בכותבי העברית שעוזרים לתרבות העברית לא לשקוע לביוב.

אם מדברים על עיתונאים גדולים: דורון רוזנבלום, אם ירצה השם, יספר לכם שהסיבה העיקרית לפרישתו מעיתונים היא שבהתעוררו בבוקר אחד הבין שבעשר השנים האחרונות הוא לא כותב כדי לרשום, אלא כדי להרשים. כדי שבברנז'ה יאמרו: "השבוע רוזנבלום הביא קטע קטע. דליקטס". ושהסיבה השניה היא שתשעים אחוז מהעיתונאים לא כותבים בשביל הקוראים, אלא בציפייה שהוא, דורון, יטלפן להם: "אתם כותבים מעולה". דורון, וזה לזכותו, מתעב סגידה לנשיאים, ראש ממשלה, ראשי מפלגה, סופרים, פילוסופים, עיתונאים, אולי זו המקוריות הכי גדולה שבו. ואגב, למה אתם כותבים?

אני לא מכיר מה קורה בידיים שלכם. אבל אני נולדתי עם שש אצבעות בכף יד ימין. אני חושב שזה בגלל שאוכל לדפדף מהר יותר בדפי ספרי מתח שאני כה אוהב. או כדי שאוכל לעטוף את הלב שלי שרוטט בכזה כוח מרוב התרגשות, שאני חושש שהוא ישבור את הצלע ממנה יברא אלוהים, או מי שזה לא יהיה, את האישה שתסכים להיות אישתי.

כשיוג'ין איזי כותב: "אבל איך היא מצאה אותו? לדי הרבה אחיות בבית החולים היה קטע איתו. הוא יכל לדמיין איך הוא נכנס לחדר האוכל ואחות אחת אומרת לשניה: 'זה הוא. נכון שהוא מכוער?'. ואחר כך מספרת לה על הביצועים המהממים שלו במיטה ואיזה שרירים יש לו".

אני מכיר מעט מאוד ספרים שבמשפטים כה ספורים קושרים בין מוות, מחלה (בית חולים), ובין בריאות (שרירים) וסקס.
או קטע אחר: "היה עוד דבר אחד שמיוט רצה לעשות לפני השינה. הוא כרע על ברכיו לפני המיטה, שם את המרפקים על המיזרון המצ'וקמק… אלוהים אתה שם?… אני מצטער אלוהים הראה לי בבקשה את הדרך. האם אלוהים יעשה את זה? האם הוא קיים?".מיוט הוא נצלן, סחטן, משתמש באלימות. מניאק בריבוע. לא מתבייש להתפלל לאלוהים בקול רם. לא מזכיר לכם פוליטיקאים בכירים מאוד בישראל? או סתם אזרחים ישראלים שגרים מעבר / בתוך הקו הירוק?

אגב, מתי ולמי התפללתם לאחרונה?

אל תלחשו, אל תרמזו, אל תספרו. תבעטו. תירקו. אם המילים שלכם ייאסרו אל תחפשו עורכי דין שישחררו אותן. אל תרשו למילים שלכם לזכות בפרס ספיר. אל תרשו שידחפו אותן לספריות ציבוריות. שימו יד על הקוראים. דחפו את המילים אתם יודעים לאן.

scan0006

החדר

הלם כשקראתי את זה. בגלל שמיכאל פלטנב הוא הפסנתרן והמנצח הקלאסי המועדף שלי. ב"ידיעות אחרונות" נכתב: "השוטרים התיאלנדים הפתיעו את הפסנתרן הנודע מיכאל פלטנב בזמן שבילה במסעדה והכריזו: 'אתה חשוד באונס של ילד בן 14'. לשאר הסועדים אבד התיאבון. הפסנתרן המפורסם ומנצח התזמורת הלאומית של רוסיה נעצר שלשום… הוא חשוד כי במהלך הנופש בתיאלנד הוא אנס קטין בן 14. פלטנב הוא מוזיקאי עטור פרסים. אולם שמו כבר נקשר בעבר בפרשיות פדופיליות… הוא מכחיש את הטענות" (8/7/2010).

בחודש שעבר שודר ב"קול המוזיקה" רסיטל של פלטנב. הוא ניגן את "18 קטעים אופוס 72" לפסנתר של צ'ייקובסקי. אין פסנתרן שמבטא כמו פלטנב נואשות, בדידות, כמיהה ליופי נקי, כמיהה לטוהר, למשהו שמעל האהבה. זו כמיהה לאלוהים? לאמונה? למוסריות?

יש כל כך הרבה ביצועים במוסיקה קלאסית שהם כמו טבעת אירוסין כל כך צרה שקשה לענוד אותה. יש כל כך מעט ביצועים במוסיקה קלאסית שהם כמו טבעת אירוסין כל כך רחבה שהאצבעות שלנו, המאזינים, קטנות מכדי לשאת, לענוד אותה.

אלה הביצועים הגאוניים.

במוסיקה יש הרבה יותר שקרים ואמיתות ממה שנדמה. בכתיבה על מוסיקה יש פחות. לכן עדיף להקשיב ל… מאשר לקרוא על…

הקשיבו איך פלטנב מנצח על "סימפוניית מנפרד" של צ'ייקובסקי. איזה ביצוע נואש. צ'ייקובסקי, שחוקרים טוענים שכפו עליו להתאבד בגלל ששכב עם צעיר מדלת העם. אז לפני שאוסרים ותולים את פלטנב אני רוצה לפגוש בו. לומר לו דברים. לסגור קצה פרום.

כשרק שנינו בחדר.

scan0002

המעגל

תראו: לפני שהלבן של החורף נולד הוא היה בגלגלי העיניים של השטן. האל עקר אותן ופיזר אותן בארץ. אנשים רגישים מאוד מבחינים בהן ורועדים מקור. אם הם כותבים שירים (כמו מאק דמארקו) השירים שלהם רועדים ורועדים.

תבינו: דימויים חשובים הם יותר משורות יפות. תפקידם: לדחוף את הראש שלכם לאמיתות לא נעימות, מכוערות. כאשר, למשל, משורר גדול כמו יאיר הורביץ כתב: "התעגלה הציפור לחופן שמש" זה יותר מיפה. הדימוי הזה מזכיר לכם את הארעיות, הפריכות שבחייכם. את המוות שאורב לכולנו. כאשר דוד אבידן כתב "הבוקר יורד כמו מצנח לבן וקריר" זה יותר מיפה. למה הוא התכוון? במו אוזני שמעתי את אבידן אומר: "מצנחים, כמו מלאכים, יותר מכל מזכירים לי דגלים לבנים. דגלים של כניעה. ראיתי את שניהם. קור חלף בגופי".

אגב, בשירים של אשפי דימויים: יהודה עמיחי, אלתרמן, הדימויים הם לא תחנה סופית. הם משהו בדרך. אצל מאות חקייניהם דימויים מיופיפים הם הדבר היחיד. חוץ מהם אין כלום.

יכולתי בקלות לפרק שירים של דמארקו: לספר על שיר שלו בו הוא מקדים לצעקת "אההההההה" שניה של שקט שאחריה חבטה בגב גיטרה אקוסטית. כאילו מיכסה ארון מתים נטרק. ותיכף הוא מוסיף אקורד צורם מפסנתר חשמלי. כאילו ביקש לקונן על נטיית סינגר סונגרייטרים להמעיט בכלי נגינה אקוסטיים בהקלטות שלהם.

תראו: אני רועד רועד מזעם כשאני נתקל בגישה כזו. ל"מנתחים" מסוג זה אני אומר: זו חוכמה בפרוטה לדון ביחס בין מילה לצליל בשירי פופ / רוק. נראה אותכם מנתחים את היחס בין מילה וצליל באופרה "משה ואהרון" של שנברג. או באופרות של אלבן ברג. אתם פוחדים לעשות את זה?

אני זוכר מה אמר אריק לביא: "כששרתי את 'שיר הקטר' לא עניין אותי לגלות לכם כמה גלגלים יש לקטר. רציתי להראות לכם איך מרוב זיקנה הגלגלים מסתובבים יותר ויותר לאט". כשכתבתי (לא פירקתי, להיפך, כתבתי) על טוני וויקפורד (אקס "מוות ביוני"): "יש לו קול של דחליל קשיש ששומר על שדות של אש" נגעתי ביצירה שלו יותר עמוק מכל פירוק. סיפרו לי כשציטטו באוזני טוני את השורה הנ"ל, הוא הגיב: "תגידו לבחור שכתב את זה שאם אי פעם הוא יקלע לסערת ברקים, אבוא להגן עליו בגופי". הלו מפרקים, מישהו החמיא לכם כך?

אם כבר מדברים על ארון מתים: לעומת השירים של דמארקו, אלה של אליוט סמית' מזכירים ארון מתים שממרחק נדמה שהוא מכוסה כולו בשושנים אדומות. אבל כשתקשיבו טוב מקרוב לשירים של אליוט סמית' תראו שזה ארון מתים מעץ פשוט שלא מכוסה בשושנים אלא במאות סימני נשיקות שבחורות ששפתותיהן צבועות ליפסטיק אדום הותירו עליו. מה נובל יותר מהר – שושנה או נשיקה? גם על זה דמארקו שר.

סיפרו לי שבהופעות הוא מקפיד לסמן סביבו מעגל בקוטר מטר ואוי ואבוי לנגן שיעז לחדור לתוכו. הוא פוחד מחום אנושי?

הוא יופיע ב-13.8.2014 בבארבי. תסתכלו. תקשיבו. תכתבו.

scan0001