החדר

הלם כשקראתי את זה. בגלל שמיכאל פלטנב הוא הפסנתרן והמנצח הקלאסי המועדף שלי. ב"ידיעות אחרונות" נכתב: "השוטרים התיאלנדים הפתיעו את הפסנתרן הנודע מיכאל פלטנב בזמן שבילה במסעדה והכריזו: 'אתה חשוד באונס של ילד בן 14'. לשאר הסועדים אבד התיאבון. הפסנתרן המפורסם ומנצח התזמורת הלאומית של רוסיה נעצר שלשום… הוא חשוד כי במהלך הנופש בתיאלנד הוא אנס קטין בן 14. פלטנב הוא מוזיקאי עטור פרסים. אולם שמו כבר נקשר בעבר בפרשיות פדופיליות… הוא מכחיש את הטענות" (8/7/2010).

בחודש שעבר שודר ב"קול המוזיקה" רסיטל של פלטנב. הוא ניגן את "18 קטעים אופוס 72" לפסנתר של צ'ייקובסקי. אין פסנתרן שמבטא כמו פלטנב נואשות, בדידות, כמיהה ליופי נקי, כמיהה לטוהר, למשהו שמעל האהבה. זו כמיהה לאלוהים? לאמונה? למוסריות?

יש כל כך הרבה ביצועים במוסיקה קלאסית שהם כמו טבעת אירוסין כל כך צרה שקשה לענוד אותה. יש כל כך מעט ביצועים במוסיקה קלאסית שהם כמו טבעת אירוסין כל כך רחבה שהאצבעות שלנו, המאזינים, קטנות מכדי לשאת, לענוד אותה.

אלה הביצועים הגאוניים.

במוסיקה יש הרבה יותר שקרים ואמיתות ממה שנדמה. בכתיבה על מוסיקה יש פחות. לכן עדיף להקשיב ל… מאשר לקרוא על…

הקשיבו איך פלטנב מנצח על "סימפוניית מנפרד" של צ'ייקובסקי. איזה ביצוע נואש. צ'ייקובסקי, שחוקרים טוענים שכפו עליו להתאבד בגלל ששכב עם צעיר מדלת העם. אז לפני שאוסרים ותולים את פלטנב אני רוצה לפגוש בו. לומר לו דברים. לסגור קצה פרום.

כשרק שנינו בחדר.

scan0002

סגור לתגובות.