החור האחרון

בשבילי לכתוב על מוזיקה זה כמו לחבר ספר מתח. אני פחות או פחות יודע איך אני מתחיל. אני לא יודע איך אגמור. גם הקוראים שלי. כמו בספר מתח, כמעט בכל רשימה שלי יש גוויה.
שלי.

את הקטע הבא כתבתי כמחווה לסופר מתח אמריקאי: גרג הורביץ. שני ספרים שלו תורגמו לעברית. שברתי לא מעט יופי כשכתבתי אותו:

כמו גיבן, ליד שולחן שדומה לאבעבועה,
כתפיו הרחבות אסופות כחטוטרת
קלייד בוחן את בקבוק הפלסטיק שמלא חומצה חריפה.
עיניו לא ממצמצות.
וילון מזוהם מתנופף ברוח. באויר אבק
עולה יורד. על הריצפה זזים חזק
ניירות.
לפעמים הכל קופא. כאילו הסירחון בחדר
הורג את הרוח.
פחיות משקה חצי מלאות
את השיש במטבח מנקדות.
גם סירים גם איטריות
וגבינה, עוגיות ושאריות
אפונה שכמעט נשרפה.
הוא על הברכיים ישבנו באוויר.
זרועותיו נפוחות באופן מוזר. בייחוד האגרופים
והפרקים השעירים.
בעצבנות הן נשלחות למעלה,
זזות ונחות על השולחן.
ציפורניו – כמו חרצנים מגרדות את העץ.
מנורת ברזל מעוקלת שולחת חרוט אור אליו.
הוא חוטף מזרק,
מסובב אותו, נוגע בקצה המחט.
החוד חודר לאצבע הנפוחה. הוא צועק.
מרחיק את המזרק.
כעת הוא עוצם עיניו.
לוחש: "שלוש. שתיים. אחד. תתרחק מהדלת. תתרחק".
דומה שהמנטרה מרגיעה אותו. כשהוא פוקח עיניו
הדאגה עוזבת אותו.
הוא משפשף את קצה האצבע שפצע בין האגודל לאצבע הגדולה.
טיפת דם מופיעה. הוא מלקק אותה.
הוא לבוש סרבל כחול דהוי של פועל ניקיון בבית חולים.
כובע בייסבול כחול מקורדורוי על ראשו הקירח כמעט מסתיר את עיניו.
אין סמל, אין אות על הכובע.
הלחיים שלו מצולקות שרידי פצעי בגרות,
וגומות משונות,
שכאילו צללים בחדר מצאו בהן מקום.
הוא לא שמן במיוחד.
מפתח תלוי לצווארו.
צהובות מיושן, סוליות מתפוררות, נעלי האדידס שלו.
הוא בולע את הגלולה הצהובה שמצץ.
אבקה צהובה נושרת משפתיו.
עכברוש מופיע לשניה מערימת הבגדים המלוכלכים למרגלות המיטה הזוגית שלו.
הוא דוחף את מחט המזרק לתוך בקבוק הפלסטיק. מושך לאחור את הבוכנה.
שולף את המזרק. מתיז כמה טיפות על השולחן.
הנוזל תוסס. מאכל את הציפוי. הוא מחייך.
על השולחן מגש מתכת קטן.
עם מזרקים, מחטים ואיזמל מנתחים. הוא מפשיל את מכנסיו.
שורת חורים זעירים מקשטת את ירכיו.
הוא מסובב חזק את ראשו. בזהירות נועץ את המזרק בחור האחרון בשורה.
הרגל שלו נזרקת לצד. הוא צורח. תופס כוס מלאה מים
ושופך אותה על הפצע. זיעה מכסה את פניו.
הוא מתרומם. הולך למטבח. נוטל קופסת אוכל לחתולים. פותח אותה.
שופך את התוכן לצלחת ומניח אותה על הריצפה.
"קיצי קיצי" – קורא. אף חתול לא מגיע.
קלייד חוזר לסלון. ניגש לראי גדול ומפשיל את מכנסיו.
גם שורת כוויות חומצה מנקדת את ירכיו. כמה מהן הגלידו.
אחרות דומות לפרחים קטנים שהעלים שלהם עשויום מבשר אדם שהוסר ממנו העור.
החור האחרון עוד נוטף דמעת נוזל כחול.
הוא אוחז באבר מינו הרפוי. הולך לחדר השינה.
משתרע על המיטה. נוטל שתי סיגריות מחפיסה.
תוחב את שתיהן לפיו ומדליק.
הוא מעשן את שתיהן יחד.
החשיכה בחוץ נעשית יותר בהירה.
הוא משפשף את הפצע. מחכה לשמש.
קלייד תופס אשה ומצמיד אותה לדלת. אצבעותיו חופרות בכתפיה.
בפראות מצמיד שפתיו לשפתיה.
היא מנשקת אותו. לשונה הדקה מסתובבת עמוק בפיו.
הוא מסובב אותה. מוליך אותה למיטה. מכופף אותה.
מושך למטה את המכנסיים עם התחתונים. היא לא מתנגדת במיוחד.
משמיעה קולות קטנים של תענוג. הוא מחקה אותם, מדמה שאלה אנקות פחד.
יורד ממנה. שולח יד
מתחת המיטה ומושך קופסת נעליים.
"תפתחי אותה" – מצווה.
היא פותחת. שולפת מהקופסא כנף שחף כרותה.
מחזיקה בה בעדינות. כמו הייתה צלחת קריסטל
עם כתמים אדומים בקצוות.
קלייד לוקח אותה ממנה בעדנה.
כמו מניפה הוא פורש אותה. היא נוגעת בנוצה הכי ארוכה.
"כמה זה יפה" – היא אומרת.
"את צריכה לעזוב עכשיו" – הוא אומר.
היא מסדרת את תחתוניה. את שימלתה.
"מה יש בבקבוק הפלסטיק" – היא שואלת.
"רוצה לטעום? הנה, קחי טיפה"
היא טובלת אצבע שעכשיו נראית
כקונדום כחול. מלקקת אותה.
"איכס" אומרת, יורקת לריצפה.
"לכי" הוא אומר, כמעט בלחישה.

השמיים נוצרו מדמעה כחולה.
מיונת השלום נותרה כנף טרופה
לוחות הברית הם שני כרים מלוכלכים שבמיטה הזוגית.
השמש היא אבקה צהובה
שנושרת משפתי אלוהים.
ממה עשוי הניילון המזוהם שמפריד ביניכם לבינו?
זוגיות היא שתי סיגריות שאחד מעשן בבת אחת:
זה חונק, לא טבעי, הופך לאפר.
מי ברא את המזרק שתקוע ביד
ונראה כעץ שקוע בערימת חרצנים גבוהה.
מי זה שקורא: "התרחקו מהדלת, התרחקו מהדלת"
לפעמים בלחישה
לפעמים בצעקה.
–

הכדור

שחור לא מפריע.
כדור ראשון ריסק את מרפק ימין שלי.
שיירה ארורה של מחשבי קיצין חסרי סבלנות מסמנת לי שאפנה את תא הטלפון. קניתי טלפון חדש אובר משוכלל שלפעמים נכבה.
אדום לא מפריע.
כדור שני חתך לי את הירך.
בתל אביב עמוק בכל לילה, במעבר החצייה שבין רחוב קינג ג'ורג' 70 וקפה "באצ'ו", סיולין, המלצרית הכי יפה בתל אביב, שבאה לפה מארץ הולדתה יפן קוראת שירים בעברית בקול רם.
שהיא לא כתבה ושהיא כן.
מסביב עומדות בחורות שמקנאות ביופייה וגברים שרוצים לעשות לה.
קול הקטע הזה שבא לתעד סף נמוך של התאבדות (טלפון שבור, מעבר חצייה, חתך, שחור ואדום, חוסר סבלנות, אנשים מסביב שרק מסתכלים ולא עוזרים, כדור אקדח, חרקירי, אמירה בקול רם, פינוי),

אתם רואים / קורעים? קובי אור איבד את הצפון אבל הוא מצא את הר סיני, את המקום בו שוכבים רסיסי לוחות הברית השבורים. והוא ממשיך לשבור את עשר הדיברות של כתיבה נכונה. הוא מאמין שכתיבה שוברת, מרתקת, מעמיקה הרבה יותר מכתיבה ישרה.

ממה מת המלחין האמריקאי מורטון פלדמן ב-1987?

רביעיית מיתרים שלו נשמעת כמו ארבעה מטוסים גדולים, ארוכים, מלאים עד גדותיהם במכתבי אהבה ארוכים, טסים לאט לאט, בשקט בשקט. לפעמים אחד מעל השני, לפעמים מטוס אחד כמעט לצד מטוס שני. השמיים בצבע שאין מילה שיכולה לתאר אותו.
מי מבינכם ששאלות כמו "ואיך זה ייגמר?" לא בראש שלו, שעדיין מאמינים שמכתב יכול לרגש יותר ממגע יד – מוזמנים להקשיב למוזיקה של פלדמן. זו לא מוזיקה על המראה. לא על נחיתה. לא על טיסה. גם לא על האפשרות הרביעית. זו מוזיקה על האפשרות החמישית.

המוזיקה של מורטון פלדמן היא אצבע משולשת למוזיקה מקובלת, פופלארית. המוזיקה שלו היא יריקה ארוכה ארוכה, נמשכת ונמשכת בפני מוזיקה חסרת סבלנות שתמיד רצה ללא נשימה קדימה, כשצליל רודף צליל. יריקה בפרצוף שירים / יצירות שרוצים לומר משהו (במקום פשוט להיות – כדברי ג'ון קייג'). כאילו זה שכתב / מבצע אותם מטלפן בבהילות לכם, המאזינים. פלדמן הוא אצבע משולשת לקומפוזיטורים / מלחיני פזמונים שרוצים לחדור עמוק כאילו היו כדור אקדח. כאילו הזמן עבורם הוא מעבר חצייה שמוביל ממדרכה למדרכה. כאלה שמחפשים מקוריות, איזו יפנית יפהפיה בלב הכיעור, הטיפשות, השטחיות שמאפיינים רוב מוחלט של גברים ונשים תל אביביים.

אבל במוזיקה שלו יש משהו יותר עמוק: עוצמה רוחנית / הגותית אדירה שמשלימה עם העובדה – וזה מה שחשוב – וזה מה שחשוב שאין בשביל מי לעבוד. אין בשביל מי להתאמץ. כי מה שקרוי "בני אדם" הם מוטציה כושלת של טבע / אלוהים. שכולנו נגמור במקרה הטוב כמו מרלן דיטריך השחקנית / זמרת גרמנייה. אחת הנשים היפות, סקסיות, עשירות ומפורסמות במאה העשרים, שסיימה את חייה לבד במיטת מלון חמישה כוכבים, על סדיני משי, כששלולית שתן בין רגליה ובקבוק ויסקי פתוח לידה. ובאותו מלון, באותו חדר, הרבה מאוד שנים אחר כך, סיימה חייה דוגמנית על אמריקאית כשקסטה של "סיינפלד" בין רגליה.

אז אם הבנתם את זה נותר לכם רק דבר אחד לעשות: ל…
–