הכדור

שחור לא מפריע.
כדור ראשון ריסק את מרפק ימין שלי.
שיירה ארורה של מחשבי קיצין חסרי סבלנות מסמנת לי שאפנה את תא הטלפון. קניתי טלפון חדש אובר משוכלל שלפעמים נכבה.
אדום לא מפריע.
כדור שני חתך לי את הירך.
בתל אביב עמוק בכל לילה, במעבר החצייה שבין רחוב קינג ג'ורג' 70 וקפה "באצ'ו", סיולין, המלצרית הכי יפה בתל אביב, שבאה לפה מארץ הולדתה יפן קוראת שירים בעברית בקול רם.
שהיא לא כתבה ושהיא כן.
מסביב עומדות בחורות שמקנאות ביופייה וגברים שרוצים לעשות לה.
קול הקטע הזה שבא לתעד סף נמוך של התאבדות (טלפון שבור, מעבר חצייה, חתך, שחור ואדום, חוסר סבלנות, אנשים מסביב שרק מסתכלים ולא עוזרים, כדור אקדח, חרקירי, אמירה בקול רם, פינוי),

אתם רואים / קורעים? קובי אור איבד את הצפון אבל הוא מצא את הר סיני, את המקום בו שוכבים רסיסי לוחות הברית השבורים. והוא ממשיך לשבור את עשר הדיברות של כתיבה נכונה. הוא מאמין שכתיבה שוברת, מרתקת, מעמיקה הרבה יותר מכתיבה ישרה.

ממה מת המלחין האמריקאי מורטון פלדמן ב-1987?

רביעיית מיתרים שלו נשמעת כמו ארבעה מטוסים גדולים, ארוכים, מלאים עד גדותיהם במכתבי אהבה ארוכים, טסים לאט לאט, בשקט בשקט. לפעמים אחד מעל השני, לפעמים מטוס אחד כמעט לצד מטוס שני. השמיים בצבע שאין מילה שיכולה לתאר אותו.
מי מבינכם ששאלות כמו "ואיך זה ייגמר?" לא בראש שלו, שעדיין מאמינים שמכתב יכול לרגש יותר ממגע יד – מוזמנים להקשיב למוזיקה של פלדמן. זו לא מוזיקה על המראה. לא על נחיתה. לא על טיסה. גם לא על האפשרות הרביעית. זו מוזיקה על האפשרות החמישית.

המוזיקה של מורטון פלדמן היא אצבע משולשת למוזיקה מקובלת, פופלארית. המוזיקה שלו היא יריקה ארוכה ארוכה, נמשכת ונמשכת בפני מוזיקה חסרת סבלנות שתמיד רצה ללא נשימה קדימה, כשצליל רודף צליל. יריקה בפרצוף שירים / יצירות שרוצים לומר משהו (במקום פשוט להיות – כדברי ג'ון קייג'). כאילו זה שכתב / מבצע אותם מטלפן בבהילות לכם, המאזינים. פלדמן הוא אצבע משולשת לקומפוזיטורים / מלחיני פזמונים שרוצים לחדור עמוק כאילו היו כדור אקדח. כאילו הזמן עבורם הוא מעבר חצייה שמוביל ממדרכה למדרכה. כאלה שמחפשים מקוריות, איזו יפנית יפהפיה בלב הכיעור, הטיפשות, השטחיות שמאפיינים רוב מוחלט של גברים ונשים תל אביביים.

אבל במוזיקה שלו יש משהו יותר עמוק: עוצמה רוחנית / הגותית אדירה שמשלימה עם העובדה – וזה מה שחשוב – וזה מה שחשוב שאין בשביל מי לעבוד. אין בשביל מי להתאמץ. כי מה שקרוי "בני אדם" הם מוטציה כושלת של טבע / אלוהים. שכולנו נגמור במקרה הטוב כמו מרלן דיטריך השחקנית / זמרת גרמנייה. אחת הנשים היפות, סקסיות, עשירות ומפורסמות במאה העשרים, שסיימה את חייה לבד במיטת מלון חמישה כוכבים, על סדיני משי, כששלולית שתן בין רגליה ובקבוק ויסקי פתוח לידה. ובאותו מלון, באותו חדר, הרבה מאוד שנים אחר כך, סיימה חייה דוגמנית על אמריקאית כשקסטה של "סיינפלד" בין רגליה.

אז אם הבנתם את זה נותר לכם רק דבר אחד לעשות: ל…

scan0007

סגור לתגובות.