אב חורג

כתיבה ראויה בגוף ראשון היא בקשת מחילה של אדם מעצמו. זה יותר קשה מלבקש מחילה מאלוהים או מאנשים זרים.

פעם אחרונה שעמדתי על ברכיי הייתה בגיל 14. בחווה חקלאית ברמת גן. עמדנו כמה תלמידים בשורה שותלים עצים. זו הפעם הראשונה והאחרונה שהרגשתי מה זה להיות אבא. שתיל רך בכפות ידי. הכי קרוב לבריאה. משהו בלי קישוט, בלי התחכמות, בלי חשבון. הכי פשוט, הכי ישר, הכי חי. הכי נקי. מה נקי יותר מלהסיט ריגבי עפר, מלטפטף מים חיים, מלהדק סביב סביב בשיא העדינות והכוונה את האש הכי קרה, הכי חמה?

אז הבנתי למה הכוונה במילים "סנה בוער ובוער שאינו נשרף". אז שמעתי קול / צליל (אלוהי?) עולה ממנו.

אני חושב שאת הקול / מראה הזה תוכלו לשמוע אם תקשיבו לסונטה האחרונה לפסנתר דוייטש 960 של שוברט. יש לה הרבה מאוד ביצועים מוקלטים. אני ממליץ על זה של דניאל ברנבויים. הדיסק הופיע כעת בהדפסה מחודשת.

זה היה בחורף. ירד גשם קל. זו הייתה הפעם האחרונה שהזרועות שלי היו בעירום מוחלט. אחר כך התחלתי לכסות אותן בקעקועים. (האחרון שבהם: "למי אחסר כשאמות?" על זרוע ימין שלי).
כלומר, אחר כך התחלתי לכתוב. לקלקל. לתקן. לקלקל. לתקן.
תירגמתי פה שני שירים של סוזן וגה. אבל גם המתרגם הכי מוכשר בעולם הוא רק אב חורג.

עובדה
לא אגרוף
לא מכה, לא

פנס בעין,
אלא עדינות,

היא
היא
שגורמת לכם לבכות

איטליה באביב
העיר עשויה שיש,
אבנים. שם היסטוריה מונחת
בארמונות ליד המים.
אנשים לובשים צמר,
עור, גם משי,
שנהב חום, שנהב ירוק.

"בשם מי את מדברת?"
הוא שאל אותי.

"בשם האיש בפינה
שכל כך רוצה להיות חופשי.
בשם הנערה שאין לה קול,
ואין לה סיכוי מול שפה מתאכזבת.

בשם האיש בתא
עם חלונות כל כך גבוהים
שנופל על הברכיים
אם הוא רוצה לראות את השמיים".

scan0004

סגור לתגובות.