הפעמון

נדיר מאוד: מחזה גדול. ספר גדול. דיסק גדול. זה כמו לגלות בשדה סביונים גדול רסיס של שמש.

השנה מלאו שלושים ואחת שנה להופעת הספר "The Widening Gyre" של סופר המתח האמריקאי רוברט ב. פרקר. ספר יפהפה.

בכוונה חיכיתי לכתוב עליו עכשיו. לא בתאריך עגול – שלושים שנה. אני חושב שצריך לנער את טקסי הזיכרון מתאריכים עגולים. גם את מה שעושים בהם. ב"חגיגות יום זיכרון למשורר / סופר, למשל, תמיד יעשו על הבמה עיבוד לקטע מספר שלו. אחר כך פרופסור ידוע ירצה, יראו סרט עתיק על עיר הולדתו. נערה תנגן בצ'לו פרק מסוויטה של באך.

אני מקווה שהבנות התאומות שלי ("דמעה" ו"קדיש", אלה השמות שלהן) יזכו שבבית ספרן התוכנית ליום הולדת לביאליק תורכב מהופעה של "דורלקס סדלקס" בשירים הפוליטיים שלהם, סרט על במאי הקולנוע המשונה קנת אנגר, סרט ארוך של הקומיקאי העתיק והיותר יוצא דופן "הרולד לויד", מישהו ינגן את אחת הסונטות האוונגרדיות לפסנתר של פייר בולז ובסיום – מסיבת ריקודים רועשת במיוחד. ביאליק חי! ומי קבע שבלוג על מוזיקה צריך לעסוק רק במוזיקה?

רוברט ב. פרקר מת ב-2010. "הסתכלו מעבר למפגשים האלימים בספריו. הגיבור שלו ספנסר נלחם להחזיק בסטנדרטים מוסריים. אתם, הקוראים ויתרתם עליהם או שאתם בתהליך ויתור עליהם. מתוך ייאוש. או מתוך אי אכפתיות. אני צודק שאני אומר לכם את זה, נכון? אז תקראו ותתביישו" – כתב מבקר אחד.

הנה פרקר כותב בספר הנ"ל על אהבת אמת. זה אחד הקטעים היפים ביותר שאי פעם כתב: "בפינת הרחוב גבר ואישה עמדו חבוקים. מחכים לאור הירוק כדי לחצות. יד שמאל שלה בתוך הכיס האחורי שלו. זרועו על כתפיה. האם הייתה זו אהבה או שהיא ניסתה לכייס אותו? אור הרמזור התחלף. הם חצו את הכביש. כף ידה עדיין בתוך כיסו. זו אהבה".

עוד הבלחות עמוקות בספר הזה : "בניינים ישנים… מחכים לטרקטורים שיהרסו אותם. הגורל שמחכה להם. לזה הם נולדו". שלושה משפטים שמדברים על מה שצפוי לנו. בני אדם. או: "שתיתי קצת מהקפה. הסתובבתי בכיסא והסתכלתי בחלון. יתכן שזה לא אפשרי להיות אדם טוב ולעשות משהו… אולי להיות איש טוב זה סתם. אתה גומר כמו איש רע. לפעמים בתוך ארון מתים יותר עלוב".

וגם: "סוזן עושה משהו שבשבילה מאוד חשוב. היא חייבת לעשות את זה. לשאוף, לחפש, ולא ליילל". זה משפט שראוי שתקעקעו על ליבכם.
פרקר יכול להיות מוסיקאי כשהוא רוצה. הוא כותב: "כמו עץ שנופל ללא קול ביער". תראו את המראה הזה. תקשיבו לקול בלי קול שבו. כך תפגשו ביופי ובמשהו המסתורי שמאחוריו. בבריאה? במוות?

וגם: "סוזן הנהנה. 'היא הייתה צריכה להיות מאוד מיואשת', אמרה. 'רוב האנשים הם כאלה' אמרתי".

אבל פרקר יודע להילחם: "אני ממשיך לדחוף ולהסתכל. זה יותר טוב מלשבת לחכות".

כמעט בכל עמוד בספר הזה תמצאו דלתות פתוחות כאלה. "החוכמה בחיים היא לא לנעול דלתות: לא לומר זה לא. לכאן לא להיכנס. החוכמה לפתוח דלתות. עוד ועוד" – אמר מוזיקאי האוונגרד ג'ון קייג'. הו הדלתות. הו הפעמונים.

בסוף שנות השמונים פגשתי בלונדון את הפסנתרנית הקלאסית שאני כה אוהב – מיצוקו אושידה. אמרתי לה: "כשאני שומע אותך מנגנת את מוצרט אני רואה גוויות עירומות שסביב בהונות רגליהן קשורים פעמוני כסף קטנטנים". הפסנתרנית היפנית חייכה ואמרה לי: "אני לא יודעת אם אתה מבין את מוצרט, אבל אותי אתה מבין".
–

כהן

בשבוע הספר אחד, נתן זך כתב לי הקדשה בספר הילדים שלו "הנשר הגדול":

"לאור: אפילו הנשר הגדול דורש בשלומו. בברכת שבוע הספר: נתן זך".

כתודה נתתי לו ספר של המשורר האנגלי שכה אהוב עלי – טום גאן. לתדהמתי, זך ביקש שאכתוב בספר הקדשה. כתבתי: "לנתן. אילו האמנתי באלוהים, הייתי כותב שאני מאמין שאלוהים נגע ביד הכותבת שלך. אבל אני לא. אז אכתוב שאתה נפלא, וראוי לאהבת אמת. אני עוד לא. קובי".

זה לא. אז מה כן?

ספר חדש ויפהפה לבועז כהן. "סיפורים קטנים, תקליטים גדולים". אילו אני הוצאתי ספר, הייתי קורא לו "סיפורים גדולים על תקליטים קטנים". מפני שאני אוהב, גם בכתיבה, להמריא גבוה, שהמרחקים ממני לאדמה (לשפיות?) יהיו גדולים גדולים. ומשום שהיחס שלי למוזיקת פופ / רוק הוא דו קוטבי. אני קרוב לסגידה לרוקרים מוחלטים כמו ג'וני תאנדרס, הנרי רולינס, ג'לו ביאפרה, ענבל פרלמוטר, גבריאל בלחסן. אבל אני רואה שאין יצירה רוקיסטית שמגרדת את העקבים של יצירות קלאסיות אוונגרדיות כמו "פלי סלון פלי" של פייר בולז או "מומנטה" של קרלהיינץ שטוקהאוזן.

ואני יודע לראות.

בועז כהן קרוב לסגידה למוזיקת רוק. היא ממלאת את קול הכיסים שלו. בועז, בעוצמת העניין שלו ברוק, הוא מעין נסים קלדרון ללא תואר אקדמי. בלי חברים (חנפנים?) קרובים או פרופסור שלוקח אותם מהופעות שירה ב"לבונטין 7" למסעות באירופה. אגב מי ממן את המסעות של אותם נערי פרופסור? משרד החוץ של ליברמן? איזו אוניברסיטה כושלת?

בועז כהן הוא בחור אופטימי. לוחם בשורות האופטימיות. לכן, בתקליטים שהוא אוהב ועליהם הוא כותב בספר הזה אותם הוא משדך למקרים חשובים בחייו, נדיר למצוא ייאוש. כניעה. ויתור. לכן אני בטוח ש"מחתרת הקטיפה" פופולארית פחות ברשימת אהבותיו מ"יס", "ג'נסיס", "הביטלס", פוליקר. כהן אוהב את "הקלאש" שבשיאה הייתה להקה פוליטית לוחמת. שמאמינה שיש סיכוי, תקווה לנצח במאבק פוליטי. בועז מת עליה בגלל התקווה הזו. "הקלאש" הייתה להקה אופטימית. לא בגלל הרעש הבגדים והצלילים המחוצ'מקים שבה. אומר משהו חצוף: לפעמים אני חושב שהרעש שברוק'נרול מפריע לבועז.

לגבי, הרוק הוא קודם כל מוזיקת אבל. פסקול למוות. ראש בקיר. רוק בבית הסוהר לאסירי עולם. אני חושב שג'לו ביאפרה (אקס ה"דד קנדיז") יותר מיואש משנה לשנה ממה שקורה בארה"ב. זה משתקף במוזיקה שלו. הנרי רולינס, וזה משתקף במוזיקה שלו, קנה את אחד מאיי יוון ובונה בו מקלט אטומי. לצלילי השירים שלו. אתם מסוגלים לשמוע את דלתות הפלדה הנפתחות / נסגרות ברעש במוזיקה שלו?

אבל הטקסטים של בועז יפהפיים. לפעמים תמצאו בהם הארות. הנה קטע שלו על בית כנסת שבעצם, אם תקראו נכון, מדבר על היופי והחשיבות ברוק אלטרנטיבי: עני, צנוע, מחוצ'מק, אבל טהור ומלא חיבוקי אמת: "אני זוכר היטב את בית הכנסת בשכונת נווה צה"ל, אותו צריף עלוב עשוי קורות עץ סמוכות זו אל זו שהודקו בתומך מאוזן מבחוץ… בימי החורף הלם הגשם על הגגון והחזן נאלץ להגביר מאוד את קולו כדי לגבור על איתני הטבע המרעידים את הצריף. עלוב היה הצריף. הרב הדלפון בלבושו המרופט היה מכמיר לב. אבל בעיני יפה היה מקום ונאה התפילה. פרפורי הלב העולה על גדותיו. .."

בועז עושה כאן מה שחקייני קלדרון לא מצליחים. הקטעים שלו הם ספרות. זאת משום שאם עיתונות היא, לדוגמה, רק תיאור של ערפדים, או תיאור של שרשראות עשויות שום שפחדנים עונדים סביב צווארם כדי להרחיק מהם ערפדים, כתיבה ספרותית היא לעשות ביד בלי בושה, בלי פחד, בלי חשבון, בלי כללים, בלי מחשב "איך יקבלו את זה", "האם זה איכותי?".

סופר מוכשר גם רוחץ את בשרו במה שיוצא מאותו ערפד: זרע או דם. או דמעה.
אל תפחדו לעשות את זה. קנו את הספר של בועז.

תראו: אני אוהב עיתונאי רוק (וגם גיטריסטים, פסנתרים ומתופפים) שהידיים שלהם לא מחוברות לגוף. אלא מחוברות לכלום. לכן בחרתי לצרף לפוסט הזה תצלום של גיטריסט שהיד שלו כזאת. הוא, אם לא זיהיתם, הגיטריסט והמנהיג של הלהקה הגרמנית האגדתית "פאוסט". כשהראיתי לבועז את התצלום הזה הוא אמר משפט יפהפה: "זו לא יד. זה המיתר החמישי בגיטרה שלו שהפך לבשר". אתם רואים? לבועז יש גם עיניים טובות. המשפט הנ"ל מדגים את כישרון הביטוי של בועז בשיאו.

ותזכרו: סופר גדול מבין שקפקא שכתב את הסיפור "הגלגול" מבין שבפני כל אדם שלוש אפשרויות: להיות כנוע: להפוך לחיפושית / מקק מעורר גועל, חסר ישע, תלוי בחסדי אחרים. אפשרות שנייה: להפוך לערפד צמא דם. אפשרות שלישית: להישאר כסתם איש שחי כשהוא ניזון מהנאות / הנעות קטנות. גם אלה חיים עלובים: רוב בני האדם הם כאלה.

למי מבין השלוש מתאים פס הקול הקרוי "רוק'נרול"?

אני חושב שרוק אמיתי זה לחרבן בקיסריה באמצע הופעה של אחד הטוענים הרבים מספור לכתר הכוכב הכי גדול של הזמר המזרחי או האשכנזי. אלה שלעולם לא יגיעו לקרסולי זוהר ארגוב. הקשיבו לאיזה עומק מדהים מגיע ארגוב כשהוא שר את "רעיה" ו"אמא אמא", ואת התחתונים הצואים להשליך בפני אלוהים. אני חושב שכתיבה טובה על רוק זה להבריח אקדח לגן עדן דרך סדק בדימיון של אלוהים. בועז כהן חושב בדיוק להפך. קראו את הספר שלו ותחליטו מי צודק. ותגידו לי. ותגידו לו.
–