הפעמון

נדיר מאוד: מחזה גדול. ספר גדול. דיסק גדול. זה כמו לגלות בשדה סביונים גדול רסיס של שמש.

השנה מלאו שלושים ואחת שנה להופעת הספר "The Widening Gyre" של סופר המתח האמריקאי רוברט ב. פרקר. ספר יפהפה.

בכוונה חיכיתי לכתוב עליו עכשיו. לא בתאריך עגול – שלושים שנה. אני חושב שצריך לנער את טקסי הזיכרון מתאריכים עגולים. גם את מה שעושים בהם. ב"חגיגות יום זיכרון למשורר / סופר, למשל, תמיד יעשו על הבמה עיבוד לקטע מספר שלו. אחר כך פרופסור ידוע ירצה, יראו סרט עתיק על עיר הולדתו. נערה תנגן בצ'לו פרק מסוויטה של באך.

אני מקווה שהבנות התאומות שלי ("דמעה" ו"קדיש", אלה השמות שלהן) יזכו שבבית ספרן התוכנית ליום הולדת לביאליק תורכב מהופעה של "דורלקס סדלקס" בשירים הפוליטיים שלהם, סרט על במאי הקולנוע המשונה קנת אנגר, סרט ארוך של הקומיקאי העתיק והיותר יוצא דופן "הרולד לויד", מישהו ינגן את אחת הסונטות האוונגרדיות לפסנתר של פייר בולז ובסיום – מסיבת ריקודים רועשת במיוחד. ביאליק חי! ומי קבע שבלוג על מוזיקה צריך לעסוק רק במוזיקה?

רוברט ב. פרקר מת ב-2010. "הסתכלו מעבר למפגשים האלימים בספריו. הגיבור שלו ספנסר נלחם להחזיק בסטנדרטים מוסריים. אתם, הקוראים ויתרתם עליהם או שאתם בתהליך ויתור עליהם. מתוך ייאוש. או מתוך אי אכפתיות. אני צודק שאני אומר לכם את זה, נכון? אז תקראו ותתביישו" – כתב מבקר אחד.

הנה פרקר כותב בספר הנ"ל על אהבת אמת. זה אחד הקטעים היפים ביותר שאי פעם כתב: "בפינת הרחוב גבר ואישה עמדו חבוקים. מחכים לאור הירוק כדי לחצות. יד שמאל שלה בתוך הכיס האחורי שלו. זרועו על כתפיה. האם הייתה זו אהבה או שהיא ניסתה לכייס אותו? אור הרמזור התחלף. הם חצו את הכביש. כף ידה עדיין בתוך כיסו. זו אהבה".

עוד הבלחות עמוקות בספר הזה : "בניינים ישנים… מחכים לטרקטורים שיהרסו אותם. הגורל שמחכה להם. לזה הם נולדו". שלושה משפטים שמדברים על מה שצפוי לנו. בני אדם. או: "שתיתי קצת מהקפה. הסתובבתי בכיסא והסתכלתי בחלון. יתכן שזה לא אפשרי להיות אדם טוב ולעשות משהו… אולי להיות איש טוב זה סתם. אתה גומר כמו איש רע. לפעמים בתוך ארון מתים יותר עלוב".

וגם: "סוזן עושה משהו שבשבילה מאוד חשוב. היא חייבת לעשות את זה. לשאוף, לחפש, ולא ליילל". זה משפט שראוי שתקעקעו על ליבכם.
פרקר יכול להיות מוסיקאי כשהוא רוצה. הוא כותב: "כמו עץ שנופל ללא קול ביער". תראו את המראה הזה. תקשיבו לקול בלי קול שבו. כך תפגשו ביופי ובמשהו המסתורי שמאחוריו. בבריאה? במוות?

וגם: "סוזן הנהנה. 'היא הייתה צריכה להיות מאוד מיואשת', אמרה. 'רוב האנשים הם כאלה' אמרתי".

אבל פרקר יודע להילחם: "אני ממשיך לדחוף ולהסתכל. זה יותר טוב מלשבת לחכות".

כמעט בכל עמוד בספר הזה תמצאו דלתות פתוחות כאלה. "החוכמה בחיים היא לא לנעול דלתות: לא לומר זה לא. לכאן לא להיכנס. החוכמה לפתוח דלתות. עוד ועוד" – אמר מוזיקאי האוונגרד ג'ון קייג'. הו הדלתות. הו הפעמונים.

בסוף שנות השמונים פגשתי בלונדון את הפסנתרנית הקלאסית שאני כה אוהב – מיצוקו אושידה. אמרתי לה: "כשאני שומע אותך מנגנת את מוצרט אני רואה גוויות עירומות שסביב בהונות רגליהן קשורים פעמוני כסף קטנטנים". הפסנתרנית היפנית חייכה ואמרה לי: "אני לא יודעת אם אתה מבין את מוצרט, אבל אותי אתה מבין".

scan0008

סגור לתגובות.