ארכיון חודשי: דצמבר 2014

הגמילה

חלום שהפך לבשר. שאכנס לאקסטזות לא מספרים, מוזיקה, ציור ועזרים כימיים אלא מלצעוד ברחובות. מלשבת על ספסל בדרך. לשבת בבית קפה לבד. לעצור באמצע ורק להסתכל בשמיים. בעץ. בפרח. באנשים. זה בשר. זה קורה לי. עוד ועוד אני יורד ממוזיקת רוק ומספרים. כולל מספרי מתח, אהבה גדולה אצלי בשלוש השנים האחרונות.

השבוע הקשבתי טוב טוב לאלבום הישן של "האסקר דו" "Candy Apple Grey". אני מודע לגאונות שבכמה רגעים שם. אבל אני נותר אדיש. "רבע מהסירחון שכה יקר לי שנודף מבוב דילן" – אמר עיתונאי הרוק האמריקאי פול וילאמס ז"ל, "בא ממנו. רבע שני מהדבר הזה שקרוי רוקנרול. עוד רבע מהתשוקה המזיעה שלי לכתוב על רוק. ורבע נוסף מהתקווה המזיעה שלי שאת הרשימות שלי על רוק יקראו בעוד חמישים שנה".

פעם, יותר או פחות, הרגשתי / הרחתי כמוהו. אבל היום… טוב, אתם מריחים את הכישרון הנרקב שלי? פעם כתבתי עשר. פעם.

אנשים מתפלאים כשרואים אותי, למשל, מסתובב סביב עצמי, בעיניים עצומות, באמצע כביש. או יושב רבע יום בלי לזוז ב"קפה פורת" ברמת גן מול בניין העירייה.

המילים נופלות ממני. זה כיף. גם ככה לא הייתי מרבה בדיבורים או בכתיבה. כעת, מרוב שתיקות ארוכות, אני…

את הדיסק… אבל עוד משהו בעניין הקודם: בילי הולידיי אמרה: "בהתחלה לקחת הרואין בשביל הכיף. אבל אחר כך לקחתי הרואין בשביל לקחת הרואין".

כל כותב שיש בו יושר יודע שהקסם הראשון בכתיבה פג מהר מאוד. מה שנשאר זה האגו השואף להשאיר רושם. אדם ברוך אמר לי: "לכל כותב, סופר או עיתונאי, יש דבר אחד שמפחיד אותו יותר מהמוות. הפחד מלהיות אלמוני. שלא יזהו אותך ברחוב. קובי, בוא אתן לך שמות של שלושה סופרים ושלושה משוררים שכל יום שישי נוסעים בכוונה בשלושה אוטובוסים ונכנסים לשלושה סופרמרקטים כדי לבדוק כמה אנשים מזהים אותם". והוא נתן. בחודש הבא אפרסם פה את רשימת השמות. מי מכם כלול בה?

מכר צעיר ומוכשר שלי, חתן פרס ספיר, אמר את זה בצורה אחרת: "אנשים לא מוציאים ספרים כדי למכור אותם. גם לא כדי שיקראו בהם. אלא כדי לקבל באמצעותם ראיון בעיתון…".

לכל המשפטים הנ"ל כוונה. אני מקווה שקלטתם שהנושא הגדול בבלוג שלי הוא המאבק לחופש. המאבק להשתחרר. אני מכיר המון עיתונאים / סופרים / משוררים / מוסיקאים ואני לא מוצא ביניהם מישהו חופשי. משוחרר. במינון זה או אחר כולם מכורים. לא יכולים להפסיק להזריק את המילים / צלילים. להזריק לעצמם. להשפריץ לסביבתם.

פתאום קם אדם בבוקר ומרגיש שאין לו צורך לכתוב / לנגן / לשיר, ומרגיש שהוא לגמרי עם הרחוב, העצים, הים, האדמה, השמיים, הציפורים, החתולים, הכלבים וכו' – ומתחיל ללכת. ומתחיל באמת לחיות.

לא תקנאו בו?

הרכבת ששמה קובי
ירדה מזמן מהפסים.
הקטר הפוך, אבל הגלגלים
(הטקסטים שלו) עוד מסתובבים.
בספיד. ספיד. ספידים.
אפילו זה עם החרמש, עם מבט
של כפור, אותם לא יעצור.
נתראה בשדה חמניות.
חבקי אותי.
דעי:
רק את והעורבים ילוו אותי.

חומר לעיון / שימוש נוסף בנושא:
"הרואין", "מחכה לספק הסמים שלי" ו"Kicks" – של לו ריד.
"נמצא ברכבת" של לורה ניירו מהאלבום "כריסמס ואגלי זיעה". ראו תצלום.
"The Main" של גרנט הארט, אקס "האסקר דו", מהאלבום "Intolerance".

scan0003 (2)

זהב

הבדל גדול בין משורר בינוני למשורר טוב. אבל הבדל יותר גדול, ממש ענק, בין משורר נפלא (בעל שורות / שירים נפלאים) למשורר גאוני. זה ההבדל בין אורי ברנשטיין, משורר נפלא, לבין דוד אבידן – משורר גאון.

משוררים נפלאים יש כמו יריקות על מדרכה. משוררים גאונים: נתן זך, עומר ולדמן ועוד שניים. היתר מתו.

את בלוג המוזיקה "לקרוע מיתר" כותב מישהו בשם דני. אני יודע המון פרטים אישיים עליו, אבל אני מכבד את ביישנותו, צניעותו, ולכן – הס. לכן, בתצלום שמצורף כאן, פניו מכוסים.

כנסו לבלוג "לקרוע מיתר" ותפגשו כותב גאון: מינון הדימיון, העומק, היופי שבו נדיר: מצמיח דבשות על גב פילים.

דני כותב על שירת יהודה עמיחי בדיוק שאפשר לומר על הכתיבה שלו עצמו: "אמביוולנטית, כמעט פרדוקסאלית, היא עומדת על התהום של ההבנה, בין הבטוח והמוכר, למרחבים הפתוחים וחוסר הוודאות, בין המובן ללא ניתפס, בין הרגש לשכלתנות, בין הפשטות לעומק, בין הספקות לאהבות, בין החרוש והקשה, בין לחישה לצעקה…".

דני מצמיד אלבומים (הוא מתרכז לגמרי באמני שוליים שמעטים מכם שמעו עליהם) לפילוסופים כמו קאמי וקירקגור. הנה, לדוגמה, הוא כותב על סאם האוורד ("Hall"): "בחור לונדוני צעיר אשר האלבום הראשון שלו ריפרף כפרפר לילה… באחד משיריו הוא מבכה: 'בחשכה, זה הקול, רק הקול, הקול שלי, המשהו היחיד יחיד שיודע מה פירוש לעשות, לעשות דבר שמרכין עצמו בפני האור'. כל כך לבד, החשיכה ואני כאותו סיזיפוס הנלחם לבד כנגד האבסורדיות בחייו, מגולל את אותה אבן מעלה רק כדי להישיר מבט מטה בראותו אותה מתגלגלת לה אט אט מטה – הנה שוב, רגליו טופפות בדוחפו את אותו הסלע מעלה… כמה 'רק' ו'יחיד' באותו משפט, ואז נחזור למשפט מעלה שוב… להבדיל… צורך לתקשר, צורך להתגבר על הפחד לתקשר… הצורך באהבת הזולת…".

זו כתיבה (כל שלוש הנקודות הן במקור) מדהימה. היא מזכה את דני בפרס "מזרק הזהב", אותו מחלק כל שנה "קרמטוריום" לעיתונאי הרוק הבולט מכולם.

אם שכחתם, הזוכים הקודמים היו: גון בן ארי, בן שלו, עינב שיף (שבגיל 17 כתב במקומון "זמן תל אביב" כמה מהקטעים הנפלאים ביותר בשפה העברית על מוזיקה, ואחר כך התדרדר)…

אני יכול להתפלסף בעוד חמש מאות מילים מדוע דני בחר לקרוא לבלוג שלו "לקרוע מיתר". האם המילה "מיתר" היא ראשי תיבות של המילים "מין, יופי, תשובות, רעד"?

דני כותב הפוך מגרייל מרקוס, עיתונאי רוק אמריקאי מופלא. מרקוס, בכוח דמיונו האדיר מרחף גבוה אבל מביט למטה, מאיר בפנס חזק את השיר עליו הוא כותב. דני, ב"לקרוע מיתר", עושה דבר הפוך: הוא יוצא מלמטה, משיר, מדיסק, ומרחף יותר ויותר למעלה. הפנס שלו מאיר את השמיים. את המטוסים.

אבל אסיים כאן. בשנה האחרונה למדתי להרפות. מספיק זהב דחפתי לורידים שלי.

scan0002 (2)

השיעור

לא תאמינו. לא אכפת לי. אבל במו עיני ראיתי: עורב ובת זוגו עפים ובמקור שלהם נושאים אנטנת טלביזיה ארוכה. הם עפים ולוקחים אותה לבית אותו הם מקימים. זוג טרי. הם נושאים אנטנה כי הם לא רוצים לשמוע אודות כבלים. אם אתם לא מאמינים שדבר כזה יכול לקרות, וחושבים שמקסימום תראו עורבים עומדים על אנטנת טלביזיה שפה ושם עוד אפשר לראות על גגות, – אין לכם מה להקשיב למוזיקה של "סייקיק טי.וי". אתם לא יודעים מה זה לעוף.

"סייקיק" עם הסולן ג'נסיס פי.אורידג', הם עוד דוגמה לתופעה לא סימפטית ברוק. זמר שמתייחסים אליו כאל גורו. חצי אל. מעין מנהיג על. כשהקהל נוהג כעדר צייתן בהופעות שלו. חמש מאות או יותר אנשים נעים כגוף אחד. נועצים עיניים בורקות, ריקות מאינדיבידואליות, במנהיג / זמר שעל הבמה. אבל, וזה מה שכה חשוב בדבר הזה הקרוי "סייקיק טי.וי", דווקא בלב העדריות והסגידה כשאתם רואים איך את ג'נסיס נראה, מה הוא עשה לגופו, כשאתם מקשיבים לו וקוראים מה הוא אומר, והמאמרים שהוא מפרסם ברשת חשובים לא פחות מהדיסקים וההופעות שלו, אתם רואים עד כמה האינדיבידואליות הבולטת, העצמאות המחשבתית / התנהגותית, לא ה"יס מן", היא ערך בעל חשיבות עליונה.

ג'נסיס פי. אורידג' מלמד אתכם לא להצטרף לעדר. להתגאות בלהיות שונה. להיות לגמרי אחר. את ג'נסיס אני מגדיר כ"זונה עצמאית לגמרי שמוכנה לעשות חריגים, שעובדת בשירות הביון של העתיד". הוא האישה היחידה שדויד אבידן היה צריך להתחתן איתה.

דווקא כאן בישראל, מקום בו מי שמעז לחשוב / להתנהג אחרת (גדעון לוי שכותב ב"הארץ", ח"כ חנין זועבי, אמנון אברמוביץ', "רופאים ללא גבולות", "יש גבול") נחשבים לבוגדים / חסרי בינה, ההופעה של הלהקה הזו ב"בארבי" ב-24/3/15 כל כך חשובה. מלמדת לחשוב אחרת. להתנהג אחרת. להתנתק מהכבלים שקושרים את החשיבה ואת ההתנהגות שלכם. בואו להופעה הזאת. תהפכו את הראש שלכם. ואחר כך תהפכו את הארץ הזאת.

הנה שיר של אורי ברנשטיין מספר ישן שלו "ערב עם סו". כאילו נכתב על ג'נסיס:

"גם כגבר. גם אישה. הבדל מקרי.
והמקרה שוב אין בו חשיבות."

התאורה שבחוצות חברה באור
שנע את אפלת החוץ לזו בפנים.

רגליה נחשפו תחתה ועליהן
העור רטט לפתע ואני

נגעתי בה בלאט, ביד אישה.
"מי שנוגע בי טועה, טועה.

סבור שכבר אחז בכל תעתועי".
נגעתי בה ביד שלא של איש,

לא של אישה, ביד של עצמות,
ביד של עצמות, כמו זו שלה.
scan0004

פייטר

ראו: רקדנים רוקדים בעדינות על במת עץ. אבל העץ עודנו בחיים. לפעמים הוא חי יותר מהרקדנים. תקשיבו לנשימה שלו. אז תראו גם את היער ממנו לקחו את העץ שממנו בנו את הבמה. אז תרגישו את המקום הריק שנותר מהיכן שעקרו אותו. ואת צער העצים מסביב שנותרו ללא חבר קרוב.

אני חושב שתרגישו כך כשתקשיבו איך הפסנתרן ולדימיר אשכנזי מנגן יצירות של באך. כעת יצא דיסק חדש שלו. בו הוא מנגן Italian Concerto, French Overture, Aria Variata של באך.

אשכנזי, בנגינתו פה מדבר על השבירות של בני אדם. על היותנו גרגיר עף. אבק ברוח. אבל גם על שיש להעריץ גרגיר כזה. שבכל כוחו מנסה להיאחז במשהו. לא לוותר. להילחם על קיומו הארעי. זו גבורה. זה אגרוף בפני טבע אכזר או אלוהים אכזר. או בפני אי אכפתיות קוסמית. מלחמה. וממש לא משנה שבסוף האדם מתפרק, מפסיד. לוחמים גדולים הם עוף נדיר כמו עורב לבן שנושא במקורו חתיכת גבינה שחורה.

אני מאוד אוהב את בן דודי משה. לאחרונה, ברגע האחרון, הוא התגבר על מחלת סרטן. המוזיקה של באך בביצוע ולדימיר אשכנזי, ליוותה אותי בביקורי בבית החולים.

אני יודע לקרוא תווים. אני יודע לקרוא כאב. אני יודע לקרוא פחדים. אני יודע לקרוא מה שקרוי קשר משפחתי. אני יודע לראות איש נלחם.

לפעמים כשאני ובן דודי יושבים בבית קפה ומנשנשים, אני מבין שהחיוך המאיר שלו, ההומור שלו, הם אחת המתנות היקרות שקיבלתי. אנחנו שני לוחמים – הוא לוחם ותיק, אני לוחם חדש. טובים השניים. טובים השניים.

אתם יודעים מה חסר לי במוזיקה של באך? חסרה לי תחושת "השניים". לגבי, המוזיקה של באך היא אדם מול (לא נגד, אלא פשוט מול) אלוהים. אדם משוחח / מתחנן / מתאכזב / עדיין מקווה, מול אלוהים. אבל לא מול / עם אדם אחר. כנראה שזו הצרה הצרורה אצל אנשים דתיים: רובם חושבים / מדברים על / עם אלוהים יותר משהם חושבים על בני אדם.

אז אם יש ביניכם מי שמנגן בפסנתר, גיטרה, תופים וכו', אל תסתפקו בלחבק את כלי הנגינה שלכם. יותר חשוב שתחבקו את הקהל שמקשיב לנגינתכם.

אז אם יש ביניכם מי שכותב על מוזיקה ומשתמש במילה "אני", השתדלו בכתיבתכם לדווח על חוסר הישע שלכם. על הפספוסים שלכם. על השבירות שלכם. כך תשמידו את היוהרה, האגו המשתולל שמעוור אתכם. כך יהיו לכם חברים אמיתיים.

scan0003