פייטר

ראו: רקדנים רוקדים בעדינות על במת עץ. אבל העץ עודנו בחיים. לפעמים הוא חי יותר מהרקדנים. תקשיבו לנשימה שלו. אז תראו גם את היער ממנו לקחו את העץ שממנו בנו את הבמה. אז תרגישו את המקום הריק שנותר מהיכן שעקרו אותו. ואת צער העצים מסביב שנותרו ללא חבר קרוב.

אני חושב שתרגישו כך כשתקשיבו איך הפסנתרן ולדימיר אשכנזי מנגן יצירות של באך. כעת יצא דיסק חדש שלו. בו הוא מנגן Italian Concerto, French Overture, Aria Variata של באך.

אשכנזי, בנגינתו פה מדבר על השבירות של בני אדם. על היותנו גרגיר עף. אבק ברוח. אבל גם על שיש להעריץ גרגיר כזה. שבכל כוחו מנסה להיאחז במשהו. לא לוותר. להילחם על קיומו הארעי. זו גבורה. זה אגרוף בפני טבע אכזר או אלוהים אכזר. או בפני אי אכפתיות קוסמית. מלחמה. וממש לא משנה שבסוף האדם מתפרק, מפסיד. לוחמים גדולים הם עוף נדיר כמו עורב לבן שנושא במקורו חתיכת גבינה שחורה.

אני מאוד אוהב את בן דודי משה. לאחרונה, ברגע האחרון, הוא התגבר על מחלת סרטן. המוזיקה של באך בביצוע ולדימיר אשכנזי, ליוותה אותי בביקורי בבית החולים.

אני יודע לקרוא תווים. אני יודע לקרוא כאב. אני יודע לקרוא פחדים. אני יודע לקרוא מה שקרוי קשר משפחתי. אני יודע לראות איש נלחם.

לפעמים כשאני ובן דודי יושבים בבית קפה ומנשנשים, אני מבין שהחיוך המאיר שלו, ההומור שלו, הם אחת המתנות היקרות שקיבלתי. אנחנו שני לוחמים – הוא לוחם ותיק, אני לוחם חדש. טובים השניים. טובים השניים.

אתם יודעים מה חסר לי במוזיקה של באך? חסרה לי תחושת "השניים". לגבי, המוזיקה של באך היא אדם מול (לא נגד, אלא פשוט מול) אלוהים. אדם משוחח / מתחנן / מתאכזב / עדיין מקווה, מול אלוהים. אבל לא מול / עם אדם אחר. כנראה שזו הצרה הצרורה אצל אנשים דתיים: רובם חושבים / מדברים על / עם אלוהים יותר משהם חושבים על בני אדם.

אז אם יש ביניכם מי שמנגן בפסנתר, גיטרה, תופים וכו', אל תסתפקו בלחבק את כלי הנגינה שלכם. יותר חשוב שתחבקו את הקהל שמקשיב לנגינתכם.

אז אם יש ביניכם מי שכותב על מוזיקה ומשתמש במילה "אני", השתדלו בכתיבתכם לדווח על חוסר הישע שלכם. על הפספוסים שלכם. על השבירות שלכם. כך תשמידו את היוהרה, האגו המשתולל שמעוור אתכם. כך יהיו לכם חברים אמיתיים.

scan0003

סגור לתגובות.