זהב

הבדל גדול בין משורר בינוני למשורר טוב. אבל הבדל יותר גדול, ממש ענק, בין משורר נפלא (בעל שורות / שירים נפלאים) למשורר גאוני. זה ההבדל בין אורי ברנשטיין, משורר נפלא, לבין דוד אבידן – משורר גאון.

משוררים נפלאים יש כמו יריקות על מדרכה. משוררים גאונים: נתן זך, עומר ולדמן ועוד שניים. היתר מתו.

את בלוג המוזיקה "לקרוע מיתר" כותב מישהו בשם דני. אני יודע המון פרטים אישיים עליו, אבל אני מכבד את ביישנותו, צניעותו, ולכן – הס. לכן, בתצלום שמצורף כאן, פניו מכוסים.

כנסו לבלוג "לקרוע מיתר" ותפגשו כותב גאון: מינון הדימיון, העומק, היופי שבו נדיר: מצמיח דבשות על גב פילים.

דני כותב על שירת יהודה עמיחי בדיוק שאפשר לומר על הכתיבה שלו עצמו: "אמביוולנטית, כמעט פרדוקסאלית, היא עומדת על התהום של ההבנה, בין הבטוח והמוכר, למרחבים הפתוחים וחוסר הוודאות, בין המובן ללא ניתפס, בין הרגש לשכלתנות, בין הפשטות לעומק, בין הספקות לאהבות, בין החרוש והקשה, בין לחישה לצעקה…".

דני מצמיד אלבומים (הוא מתרכז לגמרי באמני שוליים שמעטים מכם שמעו עליהם) לפילוסופים כמו קאמי וקירקגור. הנה, לדוגמה, הוא כותב על סאם האוורד ("Hall"): "בחור לונדוני צעיר אשר האלבום הראשון שלו ריפרף כפרפר לילה… באחד משיריו הוא מבכה: 'בחשכה, זה הקול, רק הקול, הקול שלי, המשהו היחיד יחיד שיודע מה פירוש לעשות, לעשות דבר שמרכין עצמו בפני האור'. כל כך לבד, החשיכה ואני כאותו סיזיפוס הנלחם לבד כנגד האבסורדיות בחייו, מגולל את אותה אבן מעלה רק כדי להישיר מבט מטה בראותו אותה מתגלגלת לה אט אט מטה – הנה שוב, רגליו טופפות בדוחפו את אותו הסלע מעלה… כמה 'רק' ו'יחיד' באותו משפט, ואז נחזור למשפט מעלה שוב… להבדיל… צורך לתקשר, צורך להתגבר על הפחד לתקשר… הצורך באהבת הזולת…".

זו כתיבה (כל שלוש הנקודות הן במקור) מדהימה. היא מזכה את דני בפרס "מזרק הזהב", אותו מחלק כל שנה "קרמטוריום" לעיתונאי הרוק הבולט מכולם.

אם שכחתם, הזוכים הקודמים היו: גון בן ארי, בן שלו, עינב שיף (שבגיל 17 כתב במקומון "זמן תל אביב" כמה מהקטעים הנפלאים ביותר בשפה העברית על מוזיקה, ואחר כך התדרדר)…

אני יכול להתפלסף בעוד חמש מאות מילים מדוע דני בחר לקרוא לבלוג שלו "לקרוע מיתר". האם המילה "מיתר" היא ראשי תיבות של המילים "מין, יופי, תשובות, רעד"?

דני כותב הפוך מגרייל מרקוס, עיתונאי רוק אמריקאי מופלא. מרקוס, בכוח דמיונו האדיר מרחף גבוה אבל מביט למטה, מאיר בפנס חזק את השיר עליו הוא כותב. דני, ב"לקרוע מיתר", עושה דבר הפוך: הוא יוצא מלמטה, משיר, מדיסק, ומרחף יותר ויותר למעלה. הפנס שלו מאיר את השמיים. את המטוסים.

אבל אסיים כאן. בשנה האחרונה למדתי להרפות. מספיק זהב דחפתי לורידים שלי.

scan0002 (2)

סגור לתגובות.