הגמילה

חלום שהפך לבשר. שאכנס לאקסטזות לא מספרים, מוזיקה, ציור ועזרים כימיים אלא מלצעוד ברחובות. מלשבת על ספסל בדרך. לשבת בבית קפה לבד. לעצור באמצע ורק להסתכל בשמיים. בעץ. בפרח. באנשים. זה בשר. זה קורה לי. עוד ועוד אני יורד ממוזיקת רוק ומספרים. כולל מספרי מתח, אהבה גדולה אצלי בשלוש השנים האחרונות.

השבוע הקשבתי טוב טוב לאלבום הישן של "האסקר דו" "Candy Apple Grey". אני מודע לגאונות שבכמה רגעים שם. אבל אני נותר אדיש. "רבע מהסירחון שכה יקר לי שנודף מבוב דילן" – אמר עיתונאי הרוק האמריקאי פול וילאמס ז"ל, "בא ממנו. רבע שני מהדבר הזה שקרוי רוקנרול. עוד רבע מהתשוקה המזיעה שלי לכתוב על רוק. ורבע נוסף מהתקווה המזיעה שלי שאת הרשימות שלי על רוק יקראו בעוד חמישים שנה".

פעם, יותר או פחות, הרגשתי / הרחתי כמוהו. אבל היום… טוב, אתם מריחים את הכישרון הנרקב שלי? פעם כתבתי עשר. פעם.

אנשים מתפלאים כשרואים אותי, למשל, מסתובב סביב עצמי, בעיניים עצומות, באמצע כביש. או יושב רבע יום בלי לזוז ב"קפה פורת" ברמת גן מול בניין העירייה.

המילים נופלות ממני. זה כיף. גם ככה לא הייתי מרבה בדיבורים או בכתיבה. כעת, מרוב שתיקות ארוכות, אני…

את הדיסק… אבל עוד משהו בעניין הקודם: בילי הולידיי אמרה: "בהתחלה לקחת הרואין בשביל הכיף. אבל אחר כך לקחתי הרואין בשביל לקחת הרואין".

כל כותב שיש בו יושר יודע שהקסם הראשון בכתיבה פג מהר מאוד. מה שנשאר זה האגו השואף להשאיר רושם. אדם ברוך אמר לי: "לכל כותב, סופר או עיתונאי, יש דבר אחד שמפחיד אותו יותר מהמוות. הפחד מלהיות אלמוני. שלא יזהו אותך ברחוב. קובי, בוא אתן לך שמות של שלושה סופרים ושלושה משוררים שכל יום שישי נוסעים בכוונה בשלושה אוטובוסים ונכנסים לשלושה סופרמרקטים כדי לבדוק כמה אנשים מזהים אותם". והוא נתן. בחודש הבא אפרסם פה את רשימת השמות. מי מכם כלול בה?

מכר צעיר ומוכשר שלי, חתן פרס ספיר, אמר את זה בצורה אחרת: "אנשים לא מוציאים ספרים כדי למכור אותם. גם לא כדי שיקראו בהם. אלא כדי לקבל באמצעותם ראיון בעיתון…".

לכל המשפטים הנ"ל כוונה. אני מקווה שקלטתם שהנושא הגדול בבלוג שלי הוא המאבק לחופש. המאבק להשתחרר. אני מכיר המון עיתונאים / סופרים / משוררים / מוסיקאים ואני לא מוצא ביניהם מישהו חופשי. משוחרר. במינון זה או אחר כולם מכורים. לא יכולים להפסיק להזריק את המילים / צלילים. להזריק לעצמם. להשפריץ לסביבתם.

פתאום קם אדם בבוקר ומרגיש שאין לו צורך לכתוב / לנגן / לשיר, ומרגיש שהוא לגמרי עם הרחוב, העצים, הים, האדמה, השמיים, הציפורים, החתולים, הכלבים וכו' – ומתחיל ללכת. ומתחיל באמת לחיות.

לא תקנאו בו?

הרכבת ששמה קובי
ירדה מזמן מהפסים.
הקטר הפוך, אבל הגלגלים
(הטקסטים שלו) עוד מסתובבים.
בספיד. ספיד. ספידים.
אפילו זה עם החרמש, עם מבט
של כפור, אותם לא יעצור.
נתראה בשדה חמניות.
חבקי אותי.
דעי:
רק את והעורבים ילוו אותי.

חומר לעיון / שימוש נוסף בנושא:
"הרואין", "מחכה לספק הסמים שלי" ו"Kicks" – של לו ריד.
"נמצא ברכבת" של לורה ניירו מהאלבום "כריסמס ואגלי זיעה". ראו תצלום.
"The Main" של גרנט הארט, אקס "האסקר דו", מהאלבום "Intolerance".

scan0003 (2)

סגור לתגובות.