ארכיון חודשי: דצמבר 2014

השיעור

לא תאמינו. לא אכפת לי. אבל במו עיני ראיתי: עורב ובת זוגו עפים ובמקור שלהם נושאים אנטנת טלביזיה ארוכה. הם עפים ולוקחים אותה לבית אותו הם מקימים. זוג טרי. הם נושאים אנטנה כי הם לא רוצים לשמוע אודות כבלים. אם אתם לא מאמינים שדבר כזה יכול לקרות, וחושבים שמקסימום תראו עורבים עומדים על אנטנת טלביזיה שפה ושם עוד אפשר לראות על גגות, – אין לכם מה להקשיב למוזיקה של "סייקיק טי.וי". אתם לא יודעים מה זה לעוף.

"סייקיק" עם הסולן ג'נסיס פי.אורידג', הם עוד דוגמה לתופעה לא סימפטית ברוק. זמר שמתייחסים אליו כאל גורו. חצי אל. מעין מנהיג על. כשהקהל נוהג כעדר צייתן בהופעות שלו. חמש מאות או יותר אנשים נעים כגוף אחד. נועצים עיניים בורקות, ריקות מאינדיבידואליות, במנהיג / זמר שעל הבמה. אבל, וזה מה שכה חשוב בדבר הזה הקרוי "סייקיק טי.וי", דווקא בלב העדריות והסגידה כשאתם רואים איך את ג'נסיס נראה, מה הוא עשה לגופו, כשאתם מקשיבים לו וקוראים מה הוא אומר, והמאמרים שהוא מפרסם ברשת חשובים לא פחות מהדיסקים וההופעות שלו, אתם רואים עד כמה האינדיבידואליות הבולטת, העצמאות המחשבתית / התנהגותית, לא ה"יס מן", היא ערך בעל חשיבות עליונה.

ג'נסיס פי. אורידג' מלמד אתכם לא להצטרף לעדר. להתגאות בלהיות שונה. להיות לגמרי אחר. את ג'נסיס אני מגדיר כ"זונה עצמאית לגמרי שמוכנה לעשות חריגים, שעובדת בשירות הביון של העתיד". הוא האישה היחידה שדויד אבידן היה צריך להתחתן איתה.

דווקא כאן בישראל, מקום בו מי שמעז לחשוב / להתנהג אחרת (גדעון לוי שכותב ב"הארץ", ח"כ חנין זועבי, אמנון אברמוביץ', "רופאים ללא גבולות", "יש גבול") נחשבים לבוגדים / חסרי בינה, ההופעה של הלהקה הזו ב"בארבי" ב-24/3/15 כל כך חשובה. מלמדת לחשוב אחרת. להתנהג אחרת. להתנתק מהכבלים שקושרים את החשיבה ואת ההתנהגות שלכם. בואו להופעה הזאת. תהפכו את הראש שלכם. ואחר כך תהפכו את הארץ הזאת.

הנה שיר של אורי ברנשטיין מספר ישן שלו "ערב עם סו". כאילו נכתב על ג'נסיס:

"גם כגבר. גם אישה. הבדל מקרי.
והמקרה שוב אין בו חשיבות."

התאורה שבחוצות חברה באור
שנע את אפלת החוץ לזו בפנים.

רגליה נחשפו תחתה ועליהן
העור רטט לפתע ואני

נגעתי בה בלאט, ביד אישה.
"מי שנוגע בי טועה, טועה.

סבור שכבר אחז בכל תעתועי".
נגעתי בה ביד שלא של איש,

לא של אישה, ביד של עצמות,
ביד של עצמות, כמו זו שלה.
scan0004

פייטר

ראו: רקדנים רוקדים בעדינות על במת עץ. אבל העץ עודנו בחיים. לפעמים הוא חי יותר מהרקדנים. תקשיבו לנשימה שלו. אז תראו גם את היער ממנו לקחו את העץ שממנו בנו את הבמה. אז תרגישו את המקום הריק שנותר מהיכן שעקרו אותו. ואת צער העצים מסביב שנותרו ללא חבר קרוב.

אני חושב שתרגישו כך כשתקשיבו איך הפסנתרן ולדימיר אשכנזי מנגן יצירות של באך. כעת יצא דיסק חדש שלו. בו הוא מנגן Italian Concerto, French Overture, Aria Variata של באך.

אשכנזי, בנגינתו פה מדבר על השבירות של בני אדם. על היותנו גרגיר עף. אבק ברוח. אבל גם על שיש להעריץ גרגיר כזה. שבכל כוחו מנסה להיאחז במשהו. לא לוותר. להילחם על קיומו הארעי. זו גבורה. זה אגרוף בפני טבע אכזר או אלוהים אכזר. או בפני אי אכפתיות קוסמית. מלחמה. וממש לא משנה שבסוף האדם מתפרק, מפסיד. לוחמים גדולים הם עוף נדיר כמו עורב לבן שנושא במקורו חתיכת גבינה שחורה.

אני מאוד אוהב את בן דודי משה. לאחרונה, ברגע האחרון, הוא התגבר על מחלת סרטן. המוזיקה של באך בביצוע ולדימיר אשכנזי, ליוותה אותי בביקורי בבית החולים.

אני יודע לקרוא תווים. אני יודע לקרוא כאב. אני יודע לקרוא פחדים. אני יודע לקרוא מה שקרוי קשר משפחתי. אני יודע לראות איש נלחם.

לפעמים כשאני ובן דודי יושבים בבית קפה ומנשנשים, אני מבין שהחיוך המאיר שלו, ההומור שלו, הם אחת המתנות היקרות שקיבלתי. אנחנו שני לוחמים – הוא לוחם ותיק, אני לוחם חדש. טובים השניים. טובים השניים.

אתם יודעים מה חסר לי במוזיקה של באך? חסרה לי תחושת "השניים". לגבי, המוזיקה של באך היא אדם מול (לא נגד, אלא פשוט מול) אלוהים. אדם משוחח / מתחנן / מתאכזב / עדיין מקווה, מול אלוהים. אבל לא מול / עם אדם אחר. כנראה שזו הצרה הצרורה אצל אנשים דתיים: רובם חושבים / מדברים על / עם אלוהים יותר משהם חושבים על בני אדם.

אז אם יש ביניכם מי שמנגן בפסנתר, גיטרה, תופים וכו', אל תסתפקו בלחבק את כלי הנגינה שלכם. יותר חשוב שתחבקו את הקהל שמקשיב לנגינתכם.

אז אם יש ביניכם מי שכותב על מוזיקה ומשתמש במילה "אני", השתדלו בכתיבתכם לדווח על חוסר הישע שלכם. על הפספוסים שלכם. על השבירות שלכם. כך תשמידו את היוהרה, האגו המשתולל שמעוור אתכם. כך יהיו לכם חברים אמיתיים.

scan0003