ארכיון חודשי: ינואר 2015

מקום לא בטוח

"זה כמו טיפת אמת שנופלת". את השורה היפה הזאת כתבה פרד ורגאס. היא כותבת ספרי מתח צרפתייה. מינון הדימיון והעומק שלה אחוזים בגאונות. שלושה מספריה תורגמו לעברית. הוצאת "כתר". אבל לך חפש אפילו טיפונת של אמת ברוק הישראלי הממוסחר. ברובו המוחלט של הרוק הישראלי.

יש פה זמר מופלא. מקורי. עמרי מורל. כשהוא שר לא רק ששומעים כל מילה, שומעים גם קול מילה. שומעים צליל מילה. הוא לא רק מבטא מילים, שהן מוגבלות, כי כל מילה היא בעצם מוגבלת, יותר מדי ברורה, אלא הוא מבטא את המילים כשהוא שר אותן בכזאת מוזיקליות, ששולחת את המאזין למקום לא מוגבל. חסר גבולות. רב מימדי. הרחק מעבר לכל / קול מימד.

לחופש. כמו פרנק סינטרה בשיאו. כשסינטרה, למשל, שר את המילה "Pillow" ("כר") בנשימה אחת הוא מתאר את הכר עליו הניחה אהובתך את ראשה כשעשיתם אהבה בפעם הראשונה, וגם את הכר בו ניסית לחנוק אותה כשכעסת. ומי לא כועס חזק?

זה כוח זמר גדול. זה נקרא לשיר.

זה נקרא זמר שיודע לעוף. יודע כשכוכבים נופלים הם בעצם שיני חלב נושרות של מלאכים בשמיים. הוא שר מוזיקה, ולא רק מילים מסוימות. ובתקופה זו, כשרוב מוחלט של זמרים משתמשים בקולם בצורה חד מימדית, לשיר כמו עמרי מורל זו מקוריות.

עמרי מי?

עמרי מורל. סולן הרכב בשם "Gobbolino" שתיכף יוצא אי.פי. ראשון שלהם. "Moon Jelly". הוא כותב, שר, ומנגן בגיטרה. איתו גם שלושה נגנים מעולים. את מה שעושה הגיטרה כשהוא שר, לדוגמה, את המילה "ill", יכולתי לנתח, גם את מה עושה אז המתופף, ולעומתו מה עושה הבסיסט. אבל תזכרו: מי שבודק בזכוכית מגדלת את התחביר של המכתבים שלך, לא יוכל לנשק אותך כמו שצריך. "מוזיקה", אמר ארתור רובינשטיין, "היא לא התווים אלא מה שבין התווים". כך גם בכתיבה על מוזיקה. אני מצטט שוב מספר של פרד ורגאס: "מניע בלתי נראה שרק השירה ("poetry") יכולה לחשוף". ודניאל ברנבוים אומר על הסונטות האחרונות לפסנתר של שוברט, מפיסגת היצירות במוזיקה: "זו לא מוזיקה נקודה. זו פילוסופיה". ועוד ציטוט מספר של ורגאס: "המילה היא הכדור הקטלני ביותר, אם אתה יודע לתקוע אותה בול באמצע הראש. אבל קשה למצוא את הראש בעזרת מילים". אתם רואים איך ספרי מתח יכולים להאיר בחושך?

עמרי מורל הוא תפוז שהצמיח כנפיים. בדרך כלל תפוזים כבולים לענפי עץ. או נופלים למרגלותיו. ושם שוכבים. או מונחים בלי לזוז בצלחת. או שטורפים אותם.

עמרי הוא תפוז עם כנפיים. שעף גבוה, חופשי. נכון, כולנו רוצים לרחף, אבל הוא בנגינתו, ובעיקר בדרך שהוא שר, מצליח לעשות את זה.

הוא פייה. ידוע שפייה מסתתרת ביערות. עמרי הוא פייה שהגיחה מהיער וניצבת במרכז כיכר הומה. ואנשים כשרואים / שומעים אותו נעצרים ואומרים "וואו…".

יצירת אמנות גדולה יש בה משהו שביר, פריך. עדין עד היעלמות. היא מגדל קלפים שככל שהוא גבוה יותר – ויצירות גדולות הן מאוד גבוהות – כך הוא רועד יותר. כך בסיסו רך, רעוע יותר. הן מקום לא בטוח. ותפקידן, ואולי זה תפקידן החשוב ביותר, ללמד אותנו שהחיים הם מגדל קלפים. בסיסם רעוע מאוד. מקום לא בטוח. נכון, הם צפויים לזכיות. גם לאסונות. עמרי אומר את זה בצלילים לא במילים. תקשיבו לעמרי מורל ותלמדו.

ציטטתי לפני כמה שורות את מה שכתבה פרד ורגאס: "… אבל קשה למצוא את הראש בעזרת מילים". אבל אומר משהו חשוב יותר: "קשה לאבד את הראש בעזרת מילים". כדי לעשות זאת עושים מוזיקה. גם מקשיבים לה. כנראה שרק בסיום החיים שלנו נשרוק שירים מהימים בהם היינו זאבי ערבות. לפני שהפכנו למילים.

scan0029

איפה הילד?

לפני שנים התקבלתי לעבוד בכור האטומי בדימונה. שומר שער. החזקתי מעמד פחות משבוע. היינו מורים למבקרים להשאיר מאחור מפתחות, תעודות זהות, כלי נשק וכו'. בדקתי אותם היטב. הכיסים שהיו לכולם בעיניים ובלב היו ריקים מדמעות.

אני מתעב אנשים כאלה.

בכסף (המועט) שהרווחתי שם, קניתי רחפת.

במשך השנים שדרגתי אותה לבלוג מוזיקה. הבלוג הזה.

אני מכבד אנשים (גם עיתונאי רוק) שמשתדלים לגעת ברחם של העולם ולא רק נוגעים ברחם של פסל ונוס.

למרות שאין שנייה של שקט, הכלים מנגנים צפוף מאוד. אפשר לשמוע שכל שיר מלא ב"חללים ריקים מאוד" : זו לא סתירה. יש תחושה של מחסן ענק ובו, באמצע, מעט מאוד ארגזים קטנים. הריקנות שולטת. איפה הילד? אני מדבר על האלבום האחרון של מאק דמארקו. הילד ישנו. דמארקו כותב באלבום הזה על ילדותיות, התבגרות (בייחוד בשיר הכל כך יפהפה "בלו בוי"). הילד ישנו, אבל האלוהים חסר. נושא האלבום (הרבה יותר במוזיקה מאשר בתמליל) הוא ההעדר. לא העדר בורות, חברה, אח שאפשר לסמוך עליו, אמא שמבינה את הבן וכו'. הילד ישנו. הנער ישנו. בת זוג ישנה. האלוהים חסר. קשה לי להיזכר באלבום רוק שיצא בשנים האחרונות שמדבר (במוזיקה, לא בתמליל) כל כך חזק על השמיים הריקים.

אגדה יפנית מספרת על טביעות רגלים ענקיות שהתגלו על חוף ים. על גופת ענק מסתורי שנסחפה לחוף. על המון אנשים שנקבצו להתבונן בה, על הויכוח הארוך האם לקבור אותה באדמה או להשליך אותה חזרה לים. או להשאיר אותה על החוף. מאכל לציפורים, לחיות טרף, לתולעים. בסוף החליטו להשאיר אותה כמו שהיא על החוף. ברבבות הימים היא הלכה ונרקבה. הפכה לכתבי קודש. אתם מכירים אותם. מוזיקה, אמנות, הן זמזום הדבורים החגים סביבם.

אתה מדבר יותר מדי. אתה כותב יותר מדי. אתה מקשיב יותר מדי. אתה חושב יותר מדי. אתה שר יותר מדי. אתה מנגן יותר מדי. זה מה שאני קולט כשאני מביט בעטיפת האלבום הנהדר "דספרדו" של להקת "נשרים" ("Eagles"). ראו בתצלום שמצורף כאן את השפתיים הקפוצות בחוזקה של חברי הלהקה. "אתה מטורף יותר מדי" – זה מה שאני רואה בתצלום: את מבט הטירוף בעיני רנדי מייזר, בסיסט הלהקה.

אני כל כך נמשך ללהקה הזו עד שהמשיכה הופכת לשנאה. בשיר "איש מחוץ לחוק" באלבום הזה, פחות או יותר באמצע, יש סולו קצרצר שטעונה / גלויה כל כך הרבה תקווה, שברגעים קשים בחיים שלי היא מסתירה, מכסה, על הייאוש, חוסר האונים שבתוכי.
הכוח שבמוזיקה.
הכוח שברוקנרול.
החולשה שבתוכי.
הבלבול שבתוכי.
הו אלוהים, מה באמת חסר לי?

scan0002 (3)

בגד עולה באש

"אני אוהב שפה פשוטה. משפט כמו 'רגל תותבת יעילה פחות מרגל אמיתית' – עושה לי את היום". – לו ריד.

אני נוהג ללחוץ ידי הרבה אנשים. כך אני גונב את טביעות האצבעות שלהם. אחר כך אני מניח כף יד על כתף נערות בודדות. כדי להותיר את מגע הידיים של כמה שיותר אנשים על גוף הנערות. כדי שלא תרגשנה בודדות. אני חושב שכך נראית הכתיבה שלי. זה הבלוג שלי. אני יודע שלפעמים הטקסטים שלי שורפים. משאירים כוויה. או שלא משאירים כלום.

קראו נכון: שימוש מוצדק במילה "אני" בכתיבה הוא הסרת בגדים מוחלטת. הסרת כיסוי לפני כניסה לים שלא על מנת לחזור. כל כך מרגש לגלות ערימת בגדים עזובים על חוף ים. לצערי, כמעט כל מי שמכניס "אני" לכתבותיו, מסיר בגדיו רק כדי להציג שרירים וקעקועים יפים. שלושים שנה אני מנסה להסביר זאת ולשווא. כנראה שלזה התכוון רון מיברג כשאמר: "לא אשאיר אחרי כתבות ותקליטים אלא בגדים".

אתם אוהבים את כתבותיו?

הכפתורים בבגדי עיתונאי מוזיקה מוכשרים באמת לא עשויים מפלסטיק, אלא מצדפים. זאת בגלל הקירבה הגדולה של כותבים אלה לים. ולסערות. ולסירנות. יפהפיות ומכוערות, נסיכות השקט. ולכרישים. ולאלמוגים חיים. ולאוצרות שחבויים רק בתהום. ולעוגן חלוד ותלוש.
תקראו אותם.

אני חושב שאני הולך ומתרחק. הטלפון שלי פורסם פה באחד הפוסטים. למה לא סימסתם / התקשרתם אלי?

הסתכלו בתצלום המדהים שבפוסט הזה. המלחין הרוסי הגדול סרגיי רחמנינוב אוחז מזרק. הפרצוף והתסרוקת שלו מזכירים את אלו של בליקסה ברגלד, פעם הגיטריסט של ניק קייב.

התצלום הוא מדיסק בו, בין השאר, מבצע הפסנתרן ההונגרי הגאון גזה אנדה את הקונצ'רטו מס' 2 לפסנתר ותזמורת של רחמנינוב.

זה ביצוע מופלא. בפרק הראשון מתעד גזה איך גוף ורוח האדם מתחילים להתפרק שניות לפני המוות. וברגעים הראשונים של המוות. הוא גם עונה לשאלה להיכן נעלם הבשר של הגוויה. ובכן, הבשר הנעלם, לפחות בחלקו, הופך לרעיונות מוזיקליים שמסתובבים בעולם. לפעמים הופכים לצלילים. לפעמים לא. הם מחכים שאיזשהו מלחין יתפוס אותם.

תקשיבו טוב. תקשיבו נכון.

scan0001 (2)