בגד עולה באש

"אני אוהב שפה פשוטה. משפט כמו 'רגל תותבת יעילה פחות מרגל אמיתית' – עושה לי את היום". – לו ריד.

אני נוהג ללחוץ ידי הרבה אנשים. כך אני גונב את טביעות האצבעות שלהם. אחר כך אני מניח כף יד על כתף נערות בודדות. כדי להותיר את מגע הידיים של כמה שיותר אנשים על גוף הנערות. כדי שלא תרגשנה בודדות. אני חושב שכך נראית הכתיבה שלי. זה הבלוג שלי. אני יודע שלפעמים הטקסטים שלי שורפים. משאירים כוויה. או שלא משאירים כלום.

קראו נכון: שימוש מוצדק במילה "אני" בכתיבה הוא הסרת בגדים מוחלטת. הסרת כיסוי לפני כניסה לים שלא על מנת לחזור. כל כך מרגש לגלות ערימת בגדים עזובים על חוף ים. לצערי, כמעט כל מי שמכניס "אני" לכתבותיו, מסיר בגדיו רק כדי להציג שרירים וקעקועים יפים. שלושים שנה אני מנסה להסביר זאת ולשווא. כנראה שלזה התכוון רון מיברג כשאמר: "לא אשאיר אחרי כתבות ותקליטים אלא בגדים".

אתם אוהבים את כתבותיו?

הכפתורים בבגדי עיתונאי מוזיקה מוכשרים באמת לא עשויים מפלסטיק, אלא מצדפים. זאת בגלל הקירבה הגדולה של כותבים אלה לים. ולסערות. ולסירנות. יפהפיות ומכוערות, נסיכות השקט. ולכרישים. ולאלמוגים חיים. ולאוצרות שחבויים רק בתהום. ולעוגן חלוד ותלוש.
תקראו אותם.

אני חושב שאני הולך ומתרחק. הטלפון שלי פורסם פה באחד הפוסטים. למה לא סימסתם / התקשרתם אלי?

הסתכלו בתצלום המדהים שבפוסט הזה. המלחין הרוסי הגדול סרגיי רחמנינוב אוחז מזרק. הפרצוף והתסרוקת שלו מזכירים את אלו של בליקסה ברגלד, פעם הגיטריסט של ניק קייב.

התצלום הוא מדיסק בו, בין השאר, מבצע הפסנתרן ההונגרי הגאון גזה אנדה את הקונצ'רטו מס' 2 לפסנתר ותזמורת של רחמנינוב.

זה ביצוע מופלא. בפרק הראשון מתעד גזה איך גוף ורוח האדם מתחילים להתפרק שניות לפני המוות. וברגעים הראשונים של המוות. הוא גם עונה לשאלה להיכן נעלם הבשר של הגוויה. ובכן, הבשר הנעלם, לפחות בחלקו, הופך לרעיונות מוזיקליים שמסתובבים בעולם. לפעמים הופכים לצלילים. לפעמים לא. הם מחכים שאיזשהו מלחין יתפוס אותם.

תקשיבו טוב. תקשיבו נכון.

scan0001 (2)

סגור לתגובות.