מקום לא בטוח

"זה כמו טיפת אמת שנופלת". את השורה היפה הזאת כתבה פרד ורגאס. היא כותבת ספרי מתח צרפתייה. מינון הדימיון והעומק שלה אחוזים בגאונות. שלושה מספריה תורגמו לעברית. הוצאת "כתר". אבל לך חפש אפילו טיפונת של אמת ברוק הישראלי הממוסחר. ברובו המוחלט של הרוק הישראלי.

יש פה זמר מופלא. מקורי. עמרי מורל. כשהוא שר לא רק ששומעים כל מילה, שומעים גם קול מילה. שומעים צליל מילה. הוא לא רק מבטא מילים, שהן מוגבלות, כי כל מילה היא בעצם מוגבלת, יותר מדי ברורה, אלא הוא מבטא את המילים כשהוא שר אותן בכזאת מוזיקליות, ששולחת את המאזין למקום לא מוגבל. חסר גבולות. רב מימדי. הרחק מעבר לכל / קול מימד.

לחופש. כמו פרנק סינטרה בשיאו. כשסינטרה, למשל, שר את המילה "Pillow" ("כר") בנשימה אחת הוא מתאר את הכר עליו הניחה אהובתך את ראשה כשעשיתם אהבה בפעם הראשונה, וגם את הכר בו ניסית לחנוק אותה כשכעסת. ומי לא כועס חזק?

זה כוח זמר גדול. זה נקרא לשיר.

זה נקרא זמר שיודע לעוף. יודע כשכוכבים נופלים הם בעצם שיני חלב נושרות של מלאכים בשמיים. הוא שר מוזיקה, ולא רק מילים מסוימות. ובתקופה זו, כשרוב מוחלט של זמרים משתמשים בקולם בצורה חד מימדית, לשיר כמו עמרי מורל זו מקוריות.

עמרי מי?

עמרי מורל. סולן הרכב בשם "Gobbolino" שתיכף יוצא אי.פי. ראשון שלהם. "Moon Jelly". הוא כותב, שר, ומנגן בגיטרה. איתו גם שלושה נגנים מעולים. את מה שעושה הגיטרה כשהוא שר, לדוגמה, את המילה "ill", יכולתי לנתח, גם את מה עושה אז המתופף, ולעומתו מה עושה הבסיסט. אבל תזכרו: מי שבודק בזכוכית מגדלת את התחביר של המכתבים שלך, לא יוכל לנשק אותך כמו שצריך. "מוזיקה", אמר ארתור רובינשטיין, "היא לא התווים אלא מה שבין התווים". כך גם בכתיבה על מוזיקה. אני מצטט שוב מספר של פרד ורגאס: "מניע בלתי נראה שרק השירה ("poetry") יכולה לחשוף". ודניאל ברנבוים אומר על הסונטות האחרונות לפסנתר של שוברט, מפיסגת היצירות במוזיקה: "זו לא מוזיקה נקודה. זו פילוסופיה". ועוד ציטוט מספר של ורגאס: "המילה היא הכדור הקטלני ביותר, אם אתה יודע לתקוע אותה בול באמצע הראש. אבל קשה למצוא את הראש בעזרת מילים". אתם רואים איך ספרי מתח יכולים להאיר בחושך?

עמרי מורל הוא תפוז שהצמיח כנפיים. בדרך כלל תפוזים כבולים לענפי עץ. או נופלים למרגלותיו. ושם שוכבים. או מונחים בלי לזוז בצלחת. או שטורפים אותם.

עמרי הוא תפוז עם כנפיים. שעף גבוה, חופשי. נכון, כולנו רוצים לרחף, אבל הוא בנגינתו, ובעיקר בדרך שהוא שר, מצליח לעשות את זה.

הוא פייה. ידוע שפייה מסתתרת ביערות. עמרי הוא פייה שהגיחה מהיער וניצבת במרכז כיכר הומה. ואנשים כשרואים / שומעים אותו נעצרים ואומרים "וואו…".

יצירת אמנות גדולה יש בה משהו שביר, פריך. עדין עד היעלמות. היא מגדל קלפים שככל שהוא גבוה יותר – ויצירות גדולות הן מאוד גבוהות – כך הוא רועד יותר. כך בסיסו רך, רעוע יותר. הן מקום לא בטוח. ותפקידן, ואולי זה תפקידן החשוב ביותר, ללמד אותנו שהחיים הם מגדל קלפים. בסיסם רעוע מאוד. מקום לא בטוח. נכון, הם צפויים לזכיות. גם לאסונות. עמרי אומר את זה בצלילים לא במילים. תקשיבו לעמרי מורל ותלמדו.

ציטטתי לפני כמה שורות את מה שכתבה פרד ורגאס: "… אבל קשה למצוא את הראש בעזרת מילים". אבל אומר משהו חשוב יותר: "קשה לאבד את הראש בעזרת מילים". כדי לעשות זאת עושים מוזיקה. גם מקשיבים לה. כנראה שרק בסיום החיים שלנו נשרוק שירים מהימים בהם היינו זאבי ערבות. לפני שהפכנו למילים.

scan0029

סגור לתגובות.