כנר על הגג

(אליוט סמית, הקלטות אחרונות ונדירות, בוטלג ב-U.S.K)

הארץ לא זזה. אני נשען על בנין "בנק הפועלים" בשדרות רוטשילד בת"א. נרתיק נרתיק הכינור פתוח, ורק שני אנשים זרקו לי שקל מאז הבוקר. ניסיתי להרים קודם מחנות "סטימצקי" סרט DVD על גלן גולד. זונות תורכיות בתחנה המרכזית הישנה בתל אביב. אני מנגן יפה מאוד את "הנערה עם הזהב בשערה" של ג'ון בארי. הוא כתב מוזיקה גם לסרטים "גולדפינגר", "מרוסיה באהבה" של ג'ימס בונד. עכשיו שאת המוזיקה של ג'ון קולטריין אפשר לשמוע בכל כך הרבה בתי קפה יאפיים בתל אביב, דווקא לנגן ברחוב מוזיקה משנות השישים שכמעט אף אחד לא מעוניין בה.

אני חושב שהייתי סוחר עבדים באחד הגלגולים הקודמים שלי.

בסוף שנות השמונים נסעתי לאנגליה במטרה אחת: לבקר במערכת שבועון הרוק "סאונדס" – הפיראי, הרחובי, הכי בלתי-אחראי- כלומר, הכי נפלא מכל עיתוני הרוק באנגליה. שנתיים אח"כ הוא נסגר.

האלילים שלי לא היו זמרים/ות אלא עיתונאים. לפגוש ב"סאונדס" כותבים מדהימים – שיודעים לכתוב מצבורי משפטים כמעט מופשטים, ולא מבינים מה מצא בהם בחור ישראלי. סנדי רוברטסון, מיסטר ספנסר, ג'ק בארון (הגדול מכולם), ניל פרי, מט סנו שאחר כך עבר לעיתון אחר. "עיתונאי רוק טוב" – אומר לי מט סנו, "חייב להרגיש שהוא מדבר אל הקיר".

"החשיבות שלנו כעיתונאי רוק", אמר לי מיסטר ספנסר, "אפסית. הארץ לא זזה כשאנחנו יורקים את הנשמה שלנו כדי לפרגן ל"פיטוס". גם זונה יכולה לגרום לעיניים שלך קובי להתגלגל. אז מה?".

מה היית עושה אילו היית מקבל 200 דולר לקנות ב"אמאזון"?

פעם ב"זמן תל אביב", נכנסתי עם רעיון לעמית שהם, אז עורך התרבות של הדבר הזה. עמית עמד עם הגב אלי וצרח משהו על הקיר. ברחתי. הכוונה הייתה לכתוב משהו על גלן גולד, לנסות להבין למה הגאון הזה אמר ש: "לדעתי, בניגוד למקובל, מוצרט מת בגיל מבוגר מדי". מה היה אומר עמית על הטקסט הזה על אליוט סמית?

אני חושב שהייתי סוחר עבדים באחד הגלגולים שלי.

אפשר לקנות בובות עם שיער זהב ב"אמאזון"? אהרון שבתאי, המשורר, חומד את חפירה מיוחדת לקברנים שבאחד מחלונות הראווה ברחוב הרצל בת"א.

היי, צ'יקי, הנה שיר שכתבתי במיוחד בשביל "מעיין" העיתון שלך:

אני גורף ת'חוטם.
חברתי היפנית קוראת לו "בוטן".

פרפר מרחף מתחת
למפית שולחן.

גאולה.

בסדר. לפני המון שנים השטן בעט כל כך חזק בשיניו של האלוהים, שהם התפזרו על תקרת השמיים. אלה הם הכוכבים.

את הציור היפה שבתחתית הפוסט הזה צייר רוני סומק, חבר שלי.

כעת, כשאת המוזיקה של ג'ון קולטריין אפשר לשמוע בכל כך הרבה בתי קפה יאפיים בתל אביב, וזונות תורכיות בתחנה המרכזית הישנה מוכנות לעשות ה-כ-ל תמורת מאה שקל, מנהל הבנק לא מוכן שאהיה אפילו בשקל במינוס. לא מעניין אותו שיש כמה אנשים (וגם כמה יפות עם זהב בשערן) שחושבים שאני גלן גולד של הכתיבה בעברית על רוק (?), כל עיתון שפעם כתבתי בו או שנסגר או שהתהפך לכיוון בידורי, רוגל אלפר רצה שאכתוב על האנטר תומפסון – שלחתי אותו לפישוף ופישר. "הארץ" לא יזוז אם אתחיל לכתוב בו. באמת אני חושב שאמות בגיל מאוחר מדי, אני אני פרפר מרחף מתחת למפית שולחן בדירות היאפיות שלכם, אין לי רובה ציד, אבל הכניסה לבניין "בנק הפועלים" בשדרות רוטשילד חופשית, הדלת לגג פתוחה, הבניין גבוה, וסופסוף גאולה.

אתם יודעים מה פירוש המילה "כאב"? הוא ראשי התיבות של המשפט: "כסו אותי בוורדים".

scan0004 (2)

סגור לתגובות.