משטרע

ריצ'רד קוק (COOK) היה עיתונאי רוק ב"ניו מיוזיקל אקספרס". הערצתי אותו הייתה כזו שיכלה לשבור את דלת הפלא-דלת הכי חזקה. הוא מת בגיל 50 לפני כמה שנים. החלפתי איתו משפטים. כששאל אותי איך אני מגדיר אינטימיות אמרתי: "זוג אוהבים שלא מסתפקים רק בסקס, אלא נוהגים להשתין אחד מיד אחרי השני לאותה אסלה ורק אחר כך להוריד את המים".

ואז זוהר נברא בעיניו של קוק. אחר כך…

היה לו שילוב נדיר של אינטליגנציה גבוהה ומשפטים יפהפיים. כתיבתו הזכירה את זו של גידי אביבי, פעם מבקר פופ/רוק ב"הארץ", עיתונאי המוסיקה הכי מוכשר שהארץ הזו ידעה.

יו נסבו, סופר המתח הנורווגי, הביא משפט קשה. אמיתי: "בלי פושעים ומרדנות היינו עדיין חיים במשטר פיאודלי". משפט זה מתאים גם לעיתונאות רוק. גם לספרות. בלי כותבים ש"חוטאים" לסדר הטוב, הנקי, מכובד, ישר, צודק וכו', העיתונות והספרות היו נרקבות. לכן אני משתדל לעשות חטאים במילים. בחיבורן. בפיסוק. בדקדוק. אור קובי: ראשי תיבות: "א" ו"ק". כמו בשם "אל קאפונה".

הבלוג הזה הוא אושרי. אני כל כך לבד שמרוב בדידות אני סופר כל בוקר בבית שימוש את כדוריות הדם האדומות שבשתן שלי.

את העברית התקינה אני משאיר לאויבים שלי. בטקסטים שלי יש אותיות מעופפות. לא במקום. נקודות ופסיקים מזויפים. זכרים / משפטים שמגלחים רגליים, ואותיות שמגדלות זקן. קפה הפוכה. עוגה רקוב. ביצים קשים. הרוק הישראלי וגם הכתיבה אודותיו לא צריכים נענועים. הם צריכים שברים.

אין דבר שלם מצלילים / מילים שבורים.

מה הקשר? אין קשר. אין פלונטר. אין חוק. אין משטרה. אני לא צריך שכדור הארץ ימשיך להסתובב. אני צריך שהוא יתחיל להשתובב.

אני תולעת. אתם תפוח. אני בתוככם. יש לי תפקיד. לגרות את הדימיון שלכם. את הסקרנות. את התאווה ללכת יותר גבוה. להתרכז גם במוסיקה קלאסית. אני כותב על להקת "האסקר דו" ובעצם מציץ לגוסטב מהלר ולמורטון פלדמן שיצירתו "לכריסטיאן וולף", מהעדויות המוזיקליות המעטות ששוברות זמן. ודימיון. ותקווה. וייאוש. ומפגשים עם אלוהים. ועם שטנים. ומלאכים שמחלקים עיתונים שמורכבים מדפים לבנים לבנים שאין בהם אפילו אות אחת. עיתונים / סדינים שנועדו להחזיר לכם את הבתולים, להחזיר אתכם לימים לפני ש… איך אמר לי אהד פישוף: "מאז שהתחלתי לקרוא בלהט עיתונים, אוצר המילים שלי פחת בשלושים אחוזים".

אני ממזר. אני נוכל. מתנהג הפוך כפי שדגלאס פירס מ"מוות ביוני" מתנהג: כאילו הוא ימני קיצוני. כדי לגרות אנשים לבחור, מתוך כעס עליו. מתוך דחייה ממנו, דווקא בצד הצודק, בצד השמאלי קיצוני. כי הוא יודע שהטפה ישירה לשמאל תשיג אפקט הפוך: שעמום. דחייה. דגלאס אומר: "התחלתי לשים מסיכה על פניי משום שרוקיסטים, בדרך הכה צפויה, הכה אגואיסטית, רצים להצטלם שפניהם גלויים. עוד מראשית 'מוות ביוני' התחלתי להתנהג הפוך".

אבל הבנתם שאני מרעיש כדי שתקראו, זאת אומרת כדי שתחבקו אותי. קובי זקוק לחיבוק, לא למוסיקה מעניינת. זאת הסיבה שבתחתית הפוסט הזה תצלום של דגלאס מ"מוות ביוני" מחבק קואלה. השבוע הגיע ל"אוזן השלישית" משלוח דיסקים חדש של "מוות ביוני". קנו אותם. משקפי השמש (הטקסטים / מוסיקה) של דגלאס נועדו להסתיר את הדמעות. הם מצליחים?
–

דלק

היו בחירות. לאמריקאים היה די די ראמון. הבסיסט והכותב של ה"ראמונס". לנו יש פה את דידי הררי. איזה הבדל.

דווקא ביצוע הפרק האחרון של הסימפוניה הרביעית של ברהמס על ידי הפילהרמונית שלנו בניצוח מהטה האיר לי שאת ההבל, הכלום, או מקסימום השטן ששולטים בעולם – אמנות יכולה להביס. אמנות יכולה לירוק בפרצוף בעל הקרניים ורגלי התרנגול. אבל הרוק מתייבש מהר.

כשסגרו את קולנוע "מרכז" בתחנה המרכזית הישנה בתל אביב, היינו, חברי ואני, נכנסים לשם. לאין כלום הזה. בין הכיסאות השבורים. הרצפה המלוכלכת. העולם הזה. לבית השימוש, שם, כשהיינו ממש ילדים, איבדנו את בתולינו לגברים זקנים ומכוערים.

אז הקרינו שם סרטי פורנו. צרפתיים. עם תרגום מצחיק לעברית. הו, כמה צחקנו על המילים העבריות. מאז עד היום (כולל בבלוג הזה) יש לנו ייעוד: ללמד אתכם שצריכת מוזיקה ואמנות פלסטית (לא סיפרות) תרגיל אתכם לסתום את הפה. להרוס את קלידי המחשב. לשבור את עפרונות הכתיבה. אבל אבל אבל להיפתח למראות וצלילים.

"קרמטוריום" הוא כלי לשריפת מילים. קובי לא כותב יפה. הוא מדליק יפה.

כעת בארץ, בחנויות שעדיין מוכרות דיסקי מוזיקה קלאסית, דיסק חדש למלחין העכשווי (נולד ב-1963) תומס לארשר (Larcher). הוא אוסטרי, שעשה את שמו כפסנתרן מחונן. הביצועים שלו ליצירות אוונגרדיות של פייר בולז, עשייה עם המנצח קלאודיו אבאדו מאוד מסקרנים ומתגמלים.

"what becomes" נקרא הדיסק. אפשר למצוא באינטרנט הרבה חומר על לארשר, כולל מוסיקה שלו. יצרת המופת בדיסק היא "מחזור פדמור" – תרגום רב משמעות לשם היצירה הנטרלי באנגלית "A Padmore cycle". הכוונה לזמר הטנור הנהדר מארק פדמור, לו היא נכתבה. פדמור הוא מהזמרים המועטים שיודע מתי ולמה לפתוח את פיו כשהוא שר. זה לא עניין של אהבת השקט או מנוחה כדי לנשום. זה עניין הרבה יותר חשוב: לדעת מתי לנטוש. לחפש משהו אחר. להרפות. אני בכלל לא מתכוון מתי לנטוש את השירה, האמנות וכו', אלא מתי לסובב את הגב (ואת הלב והשכל) כשאתה שר טקסט או צליל. תוך כדי ביצוע יצירה. כרגע אני לא יכול לדייק יותר. אבל מבקר המוזיקה סטפן גרהם רומז לכך כשהוא כותב על ביצוע חרישי במיוחד של זמר ליצירה לקול של לארשר: "זו חרישיות מכוונת. אולי כדי לרסק את התזה הרומנטית שסולן צריך להיות מאוד בולט. חצי אלוהים אם לא יותר מזה". לעיתים מאוד קרובות פדמור שר בכזה לחש שבקושי אפשר לשמוע.
בקושי, אבל אפשר.

אחת היצירות של לארשר שאפשר לשמוע ולראות ברשת היא לא רק לכלים קונבנציונליים. אלא גם לשולחן גדול, כשהמאזינים יושבים סביבו, לרקדן ולאופניים צבועים בירוק, מידית ועד פדל, מפעמון (חבוי) ועד לגלגלים. לפחות בדיסק הזה המוזיקה רכה (קלאודיו אבאדו קרא לסוג זה של מוסיקה "מוסיקה בחצי פרופיל"). הטקסטים קצרצרים. הם שירים של הנס אשנוולד ואלואיס הוצ'ינג. לדוגמה:

"אני חי
רק שזה לוקח כל כך הרבה זמן
עמוק בעמק"

אני חושב שלכתוב מוסיקה לטקסט כזה (שמושר בדיסק בגרמנית) הוא אתגר ענק. אני משאיר לכם לגלות אם לארשר עומד בו.

או שיר אחר:

"כשהם עוזבים השלג מפשיר
מהעיניים שלהם"

זה כל השיר. שימו לב שאין בסופו נקודה. אני משאיר לכם לגלות מה עושים לארשר והזמר פדמור עם ה"אין נקודה" הזו.

ועוד אחד:

"גופת ציפור על השביל
בשקט אני עובר ליד הקן
שבתוכי"

אני משאיר לכם לגלות מה עושים המלחין והזמר עם המוות, המעוף שנגדע, הבית שבתוך כל אחד מאיתנו, שבתמליל הזה.

אבל הכי חשוב היא התחושה המוזרה / משכרת שעולה מהיצירה של לארשר. תחושה שעשיית אמנות יכולה להחליף, ממש להחליף את חיי היומיום. לא להציל מדיכאון, התאבדות, אולי אפילו מכאב, אלא להיות יותר חשובה מהם. להיות הדבר העיקרי ב"חיים". היא היא החיים. כל היתר הוא הבל הבלים.

אז את הגוויה שלי תזרקו לפח. או לים. נגנו לזכרי על החוף או בכל מקום אחר (בקול מקום אחר) יצירה שלכם או של מי שתרצו. שלום שלום.

–